דת המדע

הכותרת לא נועדה להיות פרובוקטיבית: אני מתייחס אל מדע כאל אמונה דתית. יתרה מכך, זו האמונה הדתית שלי. למה הכוונה? מבחינתי, כל אמונה בדבר שלא ניתן להוכיח אותו ולא ניתן להפריכו היא אמונה דתית. זה לא אומר שאני מאמין בכל תיאוריה מדעית. כל תיאוריה שהיא באמת מדעית משאירה פתח ואפשרות שיפריכו אותה על ידי ניסוי או תצפיות. מה שאני מאמין בו באמונה שלמה זו השיטה המדעית והעקרונות עליהם השיטה מבוססת. אז ברשומה זו אציג את עיקרי האמונה שלי.

עיקר ראשון: קיום מציאות אובייקטיבית

אני מאמין באמונה שלמה שקיימת מציאות אובייקטיבית. זה אומר שהעולם היה קיים לפני, ויתקיים אחרי. זה אומר שהשמש תזרח מחר, בלי שום קשר לאמונה שלי או של כל אחד אחר בקיום השמש או ביופי הזריחה. זה אומר שאני יכול לשאול את האדם שעומד לצידי "ראית את זה?" ולהיות בטוח שצפינו באותו אירוע. אולי לכל אחד מאיתנו יש נקודת מבט שונה, אבל האירוע קיים באופן עצמאי.

זו אמונה עתיקה מאד, אולי יותר מכל אמונה אחרת עלי אדמות. לבטח לפני כל דת שאנו מכירים כיום. לכאורה, זו אמונה המשותפת לכולם, אבל יש הוגי דעות של התקופה החדשה שאומרים אחרת. ניטשה טען "אין עובדות, רק דעות." אולי התכוון לפוליטיקה, שם זה נכון באופן טריוויאלי. היידגר המשיך זאת, ואחריו דרידה, פוקו והרבה אחרים.

עיקר שני: חוקי הטבע

אני מאמין באמונה שלמה שהטבע מתנהג לפי אותם חוקים בכל מקום ובכל זמן. זה לא אומר שאני יודע מהם אותם חוקים בדיוק, אבל אני מאמין שהם קיימים והטבע מציית להם תמיד. (אפשר לנסח זאת שהחוקים הם חלק מהטבע, זה לא ממש משנה). איינשטיין מבהיר שחוקי הטבע מתקיימים באופן אחיד ללא הבדל מערכת אינרציאלית – שזה אומר לא רק מקום וזמן אלא גם כיוון ומהירות ומערכת קואורדינטות של הצופה. הוא קורא לזה "עקרון היחסות".

בכל מקרה, זו האמונה שלי, וגם של איינשטיין ורבים אחרים. יש לשים לב שבלי האמונה במציאות אובייקטיבית, אין ממש משמעות לחוקי הטבע או בכלל ל"טבע". האמונה הזאת שוללת קיום של כוח עליון (לדוגמה, אלהים) המתערב בטבע וגורם לניסים. אם "נס" מוגדר כהתנהגות של הטבע בניגוד לחוקי הטבע, אז קיום נס סותר את "הטבע מתנהג לפי אותם חוקים בכל מקום ובכל זמן".

סיכום

למה זו אמונה דתית? לא ניתן להוכיח את שני העיקרים הנ"ל, וגם לא ניתן להפריך אותם. אני מאמין בהם מבלי הוכחה, ובשבילי זו ההגדרה של דת. זה לא אומר שהאמונה מוצדקת (קרי נכונה). יש פילוסופיות אחרות. אז למה להאמין דווקא בפילוסופיה כזאת? כמו שאומר איינשטיין, אני לא יכול להסביר את העולם בשום דרך אחרת. זו לא אמונה מתוך הבנת היקום, אלא פשוט הדרך היחידה בה חושב שאני יכול להתמודד עם היקום. אדם אחר יכול להרגיש יותר בנוח עם אמונה דתית אחרת (כמו קיום אלהים). אדם אחר יכול אפילו להאמין בלב שלם לכל פילוסופיה פוסט־מודרנית אחרת. איש באמונתו יחיה. אני פשוט לא יכול להאמין אחרת. זו הדת שלי.

כללי הדיון ההגיוני

פועל יוצא מהאמונה במציאות אובייקטיבית הם כללי הדיון ההגיוני, או ליתר דיוק רשימת סוגי העבירות על כללי הדיון ההגיוני. אלה נחלקים לשתי קטגוריות עיקריות: טיעונים שיש בהם שגיאה לוגית פורמלית, וטיעונים שגויים לא פורמליים (Formal Fallacies and Informal Fallacies).

טיעון שגוי פורמלית הוא טיעון שיש בו סתירה פנימית שניתן להראות באמצעות כללי הלוגיקה המתמטית. לדוגמה, אם טוענים דבר והיפוכו. הטענה "כל החתולים הם באותו צבע ויש לי חתול שחור וחתול לבן" כוללת סתירה לוגית מדרגה ראשונה. ניתן להשיג ביתר קלות סתירה לוגית מדרגה שניה (היינו טענה כללית על טענות אחרות). לדוגמה "אני תמיד משקר" זו טענה שסותרת את עצמה. באותו אופן "אין אמת אבסולוטית" כוללת סתירה עצמית.

טיעון שגוי באופן לא פורמלי הוא טיעון שיכול להיות שהוא אמיתי, אבל אינו תורם ישירות לדיון – אינו רלוונטי לנושא. לדוגמה, נניח שאני טוען שיש מציאות אובייקטיבית. טיעון נגד שאומר "אתה אידיוט חסר מוסר" יכול להיות אמת אבל אינו סותר את הטיעון שלי. (קוראים לדוגמה הזאת argumentum ad hominem). טיעון נגד שאומר "כולם אומרים ההיפך ולכן אתה טועה" הוא יותר מעניין (זה נקרא argumentum ad populum). אם מאמינים במציאות אובייקטיבית, אז דעת הרוב אינה בהכרח האמת ולכן אין זו טענת נגד ראוייה. לעומת זאת, אם אין עובדות אלא רק דעות, המצב אחר לגמרי.

מקובל לחשוב שרשימת הכללים של informal fallacies התחילה אצל אריסטו, נמשכה אצל Locke ומוסיפים לה עוד בימינו כללים שונים, כי טבע האדם למצוא דרכים שונות וחדשות לבלבל את עצמו ואחרים. רשימה מעניינת נמצאת באתר שמציע פוסטר יפה להדפסה עצמית. תרגיל מעניין הוא לעבור על הרשימה ולבדוק איזה מהכללים עדיין בתוקף בלי אמונה במציאות אובייקטיבית.

השיטה המדעית

פועל יוצא מהאמונה בחוקי טבע קבועים בכל מקום וזמן היא השיטה המדעית (the scientific method). לפני שאתן סיכום קטן ולא מדוייק של הנושא, אני חייב לציין שגדולים וחכמים ממני עשו זאת טוב יותר. הדוגמה המעולה ביותר שמצאתי מופיע בשני הסרטונים בסוף הרשומה, בהם ריצ'ארד פיינמן מסביר מהי השיטה המדעית. הוא היה ידוע כמורה דגול וכריזמטי, פילוסוף חשוב וכמובן פיסיקאי עם פרס נובל. ולמי שקצת מכיר את ספריו, אחד האנשים עם ההשכלה הרחבה ביותר שהיו אי פעם. שווה מאד להקדיש את הזמן לכל דבר שהוא כתב או מופיע בסרטון.

הרעיון של השיטה המדעית פשוט. הכל מתחיל בתיאוריה. תיאוריה זה פשוט ניחוש שלנו של הכללים לפיהם הטבע מתנהג. הניחוש חייב להיות ספציפי ומדוייק. זה אומר שניתן יהיה לחשב על פיו מה תהיה התוצאה של תנאים התחלתיים. כלומר, עבור מגוון של תנאי התחלה, התיאוריה אמורה לומר מה יקרה בהמשך. אם מתחילים במצב X אז התיאוריה אומרת שנגיע למצב Y. בודקים את התיאוריה באמצעות תצפיות וניסויים. אם התיאוריה טועה (במקום Y קיבלנו Z ששונה ממנו) אז ניחשנו לא נכון והתיאוריה שגוייה. אם הצלחנו, זה לא אומר שהתיאוריה נכונה, זה רק אומר שבינתיים לא הפרכנו אותה. אם התיאוריה לא יכולה לחזות מה יקרה במדוייק בשום מצב, אז היא אינה תיאוריה מדעית אלא משהו אחר. אם כל תוצאה מתאימה בדיעבד לתיאוריה, שוב היא אינה מדעית אלא משהו אחר.

כל תיאוריה היא נסיון לקירוב של המציאות האובייקטיבית. אם מצאנו שהתיאוריה לא עובדת בתנאים מסויימים, אז וודאי היא אינה נכונה. זה לא אומר שהיא אינה שימושית. לדוגמה, מכאניקה קלאסית של ניוטון אינה מתארת את המציאות במדוייק, אבל קרובה מספיק כדי להיות שימושית מאד.

דוגמה לתיאוריה שחוזה כל מצב היא תיאוריית הפסיכואנליזה של פרוייד. אי אפשר באמצעותה לחזות מראש בוודאות בשום תוצאה או התנהגות של אדם (תמיד ניתן לומר שלא צפינו בכל תנאי ההתחלה, אבל זה לא ממש משנה). אחרי שצופים בתוצאה בדיעבד, תמיד ניתן "לגלות" איך התיאוריה מסבירה את המצב. מבחינה פסיכולוגית זה מאד מפתה, ומחזק את התיאוריה, אבל זה ממש לא שימושי. יתכן שכל מה שאומר פרוייד נכון אפילו במציאות אובייקטיבית. זה רק לא שימושי כדי לחזות מה יקרה במצב ספציפי.

אם יש ריבוי תיאוריות שמתארות את אותה מציאות, איך בוחרים? יש את התשובה הקלאסית Occam’s Razor אבל אני נוטה יותר לכיוון של פיינמן. כל מדען טוב מחזיק בכיסו כמה תיאוריות, כי אין לדעת מי מהן תהיה שימושית יותר בתנאים שונים. הוא מסביר זאת יותר טוב – צפו בסרטונים. בכל מקרה, השיטה הקלאסית נראית די סובייקטיבית, ולכן אני מעדיף את שיטת פיינמן. בכל מקרה, המבחן האמיתי של איזה תיאוריה ללמוד ולפתח הוא מבחן השימושיות.

סוף דבר

זה מה שאני מאמין בו. ככה נוח לי להסתדר עם היקום. אם נוח לכם או לכל אחד אחר להסתדר עם אמונה אחרת, אז תסתדרו לפי הבנתכם. אין לי (או לכל אחד אחר) מונופול על האמת. אין לי מושג מי באמת צודק.