מי אמר מה? – טיעון מתוך רגש

הקדמה

אני די בטוח שהעישון מזיק לבריאות. המחקר על עישון פסיבי (עשן שאדם סופג מסביבת מעשנים אפילו אם הוא לא מעשן) אינו חד משמעי, אבל סביר להניח שזה לא בריא לשאוף עשן. בהתאם לכך, אני מסכים לחלוטין שהעישון צריך להיות אסור במקומות ציבוריים סגורים כמו מסעדות למיניהן, תחבורה ציבורית, מקומות עבודה וכיוצא בזה. מעבר לכך, אני סבור שצריך לאסור באופן גורף על העישון בצבא. רוב החיילים נמצאים שם בניגוד לרצונם ואין סיבה להזיק להם יותר מהמינימום ההכרחי.

יתכן שיש מי שקורא את זה ויחשוב אחרת, אבל הדעה שהבעתי פה אינה מופרעת במיוחד, וזו אכן דעתי. לפי כמה מקורות היסטוריים, מי שהגה את האיסור על עישון בתחבורה ציבורית ובצבא היה היטלר. גרמניה הנאצית היתה המדינה הראשונה שאסרה על עישון בתחבורה ציבורית, והיתה תכנית (על פי דעתו של היטלר) לאסור על העישון בצבא כאשר המלחמה תסתיים.

אז מה זה אומר עלי שיש לי דעה בנושא מאד מסויים שדומה מאד לדעה של אדם מתועב ביותר? שום דבר. הדעה שלי עדיין בתוקף ואינה פחות סבירה. זה אחד הדברים שרציתי להדגים ברשומה הקודמת.

אגב, הוספתי תגובה לרשומה הקודמת ובה מפתח הציטוטים של מי אמר מה.

טיעון מתוך רגש

אחד מסוגי הטיעון שאינו על פי כללי הדיון ההגיוני הוא הטיעון על פי הרגש. יש כמה גרסאות לסוג כזה של טיעון. הגרסה שהבאתי בהקדמה היא הטיעון: "אדם X אומר את אותו הדבר, ואתה לא רוצה להיראות דומה לו." יש גם את הגרסה של "הדעה שלך מעליבה אותי, אולי אתה רוצה לחשוב על זה שוב?".  הסיבה שטענה זו אינה על פי כללי הדיון ההגיוני היא שהטענה לא רלוונטית לנושא הדיון – כל עוד אנו מאמינים במציאות אובייטקיבית ובלוגיקה פורמלית. אם אומרים לי שטעיתי, במיוחד אם זה נאמר בגסות, סביר להניח שאיעלב. אבל זה לא אומר שלא טעיתי.

בקמפוסים של אמריקה יש תופעה חדשה בשנים האחרונות של קוד דיבור שנועד למנוע "מיקרו-אגרסיות". מסתבר שלא מספיק לומר לאדם שהוא מעליב, אלא שדברים מעליבים הם ממש אסורים לדיבור. איני מתכוון לשמות גנאי, קללות וכדומה, אלא לכל דעה שאדם אחר אינו מסכים איתה. כל אחד יכול להיעלב מכל דבר, והמעליב הוא זה שעובר על כללי האתיקה. וכך נעלם חופש הדיבור. יתרה מכך, כללי הדיון ההגיוני אינם מקובלים יותר באוניברסיטאות מסויימות באמריקה.

העלבה לא חייבת להיות בנושא אישי. לדוגמה, זכורני לפני שנים רבות כאשר שמעון פרס היה חבר כנסת, הוא אמר באחד מנאומיו בכנסת שדוד המלך היה חוטא. מיד נעלבו חברי הכנסת החרדים (כי זה חילול השם בפומבי) ודרשו לתבוע אותו לדין. במדינת ישראל יש עונש מאסר על חילול השם בפומבי, אבל בסוף נזכרו שיש לחבר כנסת חסינות. שכחו את שציטט רבי עקיבא (סנהדרין ק״א) מתוך קהלת ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.״ העיקר שנעלבו.

מי אמר מה?

לפעמים, מי אמר משהו אכן משנה. אחת הדוגמאות מהרשומה הקודמת היא "אני לא מרקסיסט". זה משקף את דעתי (זה משהו שאני אומר), אבל אמר זאת גם קרל מרקס. שהוא אמר את זה היתה לזה משמעות אחרת לגמרי – אבל זה בגלל טיב המשפט.

דוגמה יותר עדינה היא האמירה "מה שטוב בלהיות נשיא זה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה." אם זה מגיע מנשיא רפובליקני, אפילו כבדיחה, היתה התקשורת האמריקנית מצהירה שזו הוכחה שהנשיא הוא דיקטטור. אבל אמר זאת אובמה, והתיחסו אל זה בתקשורת בבדיחות דעת או סתם כפליטת פה חסרת טעם. אני גם כן סבור שזו היתה סתם בדיחה לא מוצלחת (כמו זאת של מארק טויין על התוכי), מאדם שאמור לדעת איך להתבטא (מארק טויין ידע טוב יותר).

סיום

ספר הלימוד הפופולרי "ארבע אסכולות בסוציולוגיה" (בתרגום חופשי) של פרופ' רנדל קולינס נפתח בהצהרה הבאה: "Social science derives from a social base". משם ממשיך קולינס בשתי פסקאות להסביר שיש שני פרדוקסים בהצהרה הנ"ל (לא ממש חשוב למה). ואז מגיע משפט המחץ: "Paradoxical or not, the statement is nevertheless true". כמובן, פרדוקס אינו אמת. אם אנחנו הולכים לזרוק את כללי הלוגיקה מהחלון בעמוד הראשון של ההקדמה, האם יש סיבה לקרוא את שאר הספר? אני למדתי מספרים אחרים…

כללי הדיון ההגיוני לא נלמדים בבתי הספר (לפחות אני לא פגשתי בהם שם) וגם באוניברסיטאות זה די שמור למחלקות לפילוסופיה. גם שם, הפילוסופים המודרניים כבר לא מאמינים בהם. אבל בלעדי כללי ההגיון אנו נידונים לחיות בעולם של אמונות טפלות. צר לי על הסטודנטים. כולי תקווה שזו אופנה חולפת.