בצילום מלמעלה: שליו קליפורני (שתי נקבות), זה הסמל של אשתי MammaQuail. צולם החודש.
כבר עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שכתבתי. אני עסוק מאד לאחרונה, לא מוצא זמן לדברים גדולים. לכן, אני ממחזר פה סיפור קצר שכתבתי לפני כמה שנים ושלחתי בתפוצה מאד מצומצמת. ולמי שכבר מכיר את זה (ולמי שסתם מעוניין), אני מוסיף דיווח קצר על הציפורים שצילמתי השנה. שוב זה לא הרבה כי לא הספקתי הרבה (ראה ערך עסוק).
אזהרה על השימוש בסמים
לפני כמה שנים נפלה לי סתימה משן בינה ונשברה השן. כואב. רופאת השיניים סידרה לי תור אצל מנתח כי זה מסובך היה ל מדי. בדרך אמרה שצריך גם להוציא את שן הבינה בצד השני – שהמנתח יוציא את שתיהן באותו זמן.
שבוע אחר כך נסעתי אל המרפאה של המנתח, כחצי שעה נסיעה לעיר שכנה. שאלו אותי אם אני רוצה להשתמש גם בגז צחוק: "זה עוזר להירגע". חשבתי למה לא, ננסה משהו חדש. אין לזה תופעות לוואי אם לא מגזימים. נכנסים לחדר ניתוח, מתיישב על הכסא, קודם זריקות הרדמה (כואב) ואחר כך מסדרים את הגז. ("משפיע עליך?", "עוד לא", "נוסיף עוד קצת", "יופי"). אחרי כמה דקות מתחילים.
המנתח מבוגר מאד, אמריקאי טיפוסי ולוקח הכל ברוח טובה – זה לא הפה שלו. ההרגשה טובה, די משעשעת. המנתח מוציא פלאייער גדול ומכריז שנתחיל בצד הקל. מושך, מנדנד, נשמעים קולות משעשעים באוזן והשן יוצאת. שם תחבושת מגולגלת ועוברים לצד שני. בוא נראה אם יש מזל, הוא מכריז. מושך, מנענע, נשמע קול נפץ באוזן והשן נשברת שוב. הוא אומר: "אוי ווי". האחות שואלת: "דוקטור, אמרת משהו?", והוא עונה:
“It’s in Jewish”
אני מתאפק לא לצחוק, כדי לא להזיק למה שקורה בפה. זו אמנם בדיחת קרש אבל משום מה משעשעת ביותר. כנראה בהשפעת הגז. הוא אומר לאחות "תביאי את המסור." היא מגישה מסור קטן. הוא אומר "לא את זה, את הגדול." אני כמעט נחנק מצחוק. הוא מנסר במרץ, שומעים איזה קול של פקק יוצא מבקבוק והוא אומר לאחות "רואה באיזה קלות זה יצא?". הוא פונה אלי "עכשיו לא לזוז, שלא אתפור לך את הלשון בטעות." ומה היה קודם? אז אפשר היה לזוז? זה מצחיק אותי מאד אבל אני מצליח להנהן בראש שהבנתי. הוא תופר, שם תחבושות בצד התפור. האחות מנתקת את הגז ואפשר ללכת.
בדרך החוצה אני עובר בקבלה. "תשלם עכשיו או שנשלח לך חשבון?" איזה מצחיקה זאת, יצאתי מניתוח בפה והיא רוצה שאדבר. אני מראה שתי אצבעות בסימן וי. "אה, אפשרות שניה, נשלח לך חשבון." מראה לה בוהן כלפי מעלה והיא נותנת לי מרשם לתרופות נגד כאבים. ההרדמה תפוג תוך שעתיים. יש לי חצי שעה נסיעה לכיוון הבית, וצריך בית מרקחת, והכדורים לא עובדים מיד, בקיצור: לוח זמנים הדוק. צריך למהר.
נוסע בכביש מהיר אבל בזהירות. יש לעמוד בזמנים אבל לא רוצה שיעצור אותי שוטר. אני מסתכל בראי ורואה לחי נפוחה ושני קילוחי דם קטנים ומתייבשים משני צידי הפה: דראקולה. מנסה לעשות קולות מפחידים ונחנק מצחוק. אם יעצור אותי שוטר עכשיו זה הולך להיות מאד משעשע… בכלל, החיים מצחיקים מאד: אני נראה כמו דראקולה אבל טוב לי כי השן לא כואבת. מגיע לבית מרקחת. הם אומרים שזה יקח 40 דקות, רוצה לחכות או שתבוא בערב? אני מסביר בנפנופי ידיים שבערב לא כל כך צריך את זה. בינתיים מחליף תחבושות ומנקה את פני דראקולה. אחרי 40 דקות קונה את הכדורים וגם בקבוק מים. זה כבר דחוף: צריך לקחת עכשיו כדי שישפיע בזמן. יוצא לאוטו, מסתכל על מרשם ורואה 325 מ"ג אצטמינופן, ועוד קצת קודאין, שני כדורים כל שש שעות אם צריך. בתרגום לעברית: זה אקמול פורטה ויש לי חבילה בבית תוצרת כחול לבן. ובנוסף, זה בדרך כלל לא משפיע עלי. אני מתפקע מצחוק… ביום רגיל הייתי בועט באוטו ומכופף עוד אחת מהדלתות. אבל היום העולם מצחיק אז צוחקים. לוקח שני כדורים בשביל המזל ונוסע הביתה.
מגיע הביתה, מתישב מול הטלביזיה ונרגע לאט. נגמרה ההרפתקה. ואז אני נזכר מה אמרה האחות ביציאה מחדר הניתוח: "אתה יכול לנסוע הביתה, השפעת הגז כבר פגה."
כמה דברים על הסיפור
זה סיפור אמיתי לחלוטין, ככל שהזכרון שלי היה מסוגל לדייק כשכתבתי אותו.
הגישה שלי לסמים היא "לא, תודה". רבים מהם משפיעים על המוח (זו המטרה) ולפעמים ההשפעה לא תפוג לעולם. אני מתפרנס מהיכולת שלי לחשוב, אז אין סיכוי שאני אסכן את המוח. יש הרבה אנשים שרואים את זה אחרת. אולי המוח שלהם לא כל כך חשוב להם. זה לא ענייני. זה הצד השני של הגישה שלי – שכל מבוגר אחראי לעצמו.
ציפורי החודשיים האחרונים
יצא לי לטייל מעט בחודשיים האחרונים. החורף הזה קר מאד אצלנו, לא מזג אויר טוב לטיול. בכל זאת יצאנו קצת, תחילה בסן פרנסיסקו (באמצע ינואר) ואחר כך קצת בשמורות ליד הבית. הטיול בסן פרנסיסקו הניב צילומים טובים של שתי ציפורים שאני רואה מעט וכמעט שלא מצלם. טיילנו במקום שנקרא Land’s End, סוף האדמה, שזו הפינה הצפון מערבית של העיר, לאורך חוף האוקיינוס השקט. את גשר שער הזהב ראינו מהזווית ההפוכה לזו שתיירים חווים בדרך כלל: מכיוון מערב כאשר הגשר בינינו לבין המפרץ.
כבר בתחילת המסלול ישב על עץ מול החנייה נץ שנקרא Cooper’s Hawk. כמו שסיפרתי פעם ברשומה על Red-tailed Hawk, באמריקה השם Hawk ניתן בעיקר לציפורים מסוג עַקָב (buteo). הפעם, השם הזה ניתן לנץ אמיתי (accipiter). הוא לא נדיר אבל לא היו לי צילומים טובים שלו. אז הנה הוא:
את העקב גם כן ראינו – הוא אחת הציפורים הנפוצות בארה"ב. הפעם ראיתי אותו בתנוחה יוצאת דופן: מרחף באויר בנקודה אחת. זה לא תמרון קל לעקב גדול, אבל היתה רוח חזקה וזה עזר לו להשאר במקום. אז הנה עקב אדום זנב מרחף מול גשר שער הזהב:
הציפור שריגשה אותי במיוחד היא סתם שחף. יש בעיה גדולה בזיהוי שחפים: רבים מהם דומים זה לזה, ויש לכל מין מספר מופעים רב בגילאים שונים ועונות שונות. אחד המינים שאינו נדיר מאד פה אבל יוצא לי לראות מעט מאד הוא Glaucous-winged Gull הנקרא בעברית שחף פסיפי. לא אלאה אתכם ב"איך מזהים". באיזור שאני גר בו, כל שחף שאני רואה שגב הכנף שלו אפור בהיר ללא סימן שחור קטן הוא נדיר וסיבה למסיבה. מצאתי אותו וצילמתי יפה וזה עשה לי את היום. השחף הזה לא אוהב את פנים היבשת, ואפילו המפרץ לא ממש מוצא חן בעיניו: הוא מעדיף אוקיינוס פתוח, ולשם אנחנו לא מגיעים הרבה. אז הנה הוא:
ובצילום הבא יש חידה. צילמתי את השחף הזה ממרחק רב, והוא לא מופיע במגדיר. הסתכלתי בצילום בבית ולא היה לי מושג מה זה יכול להיות. הקומבינציה של ראש שחור ומקור צהוב עם נקודה אדומה לא קיימת בצפון אמריקה (וגם לא באירופה).
פתרון החידה הוא בצילום הבא. הצילום הבא הוא של אותה ציפור, אבל הפעם הראש הוא לבן. אני יודע שזו אותה ציפור כי הצילום הוא רק עשירית השניה אחרי הצילום הקודם. הפעם אין ספק שזהו שחף מערבי Western Gull. נותרה רק חידה אחרת: איך זה שבצילום הקודם הראש שחור? אני מניח שזהו צל של אחת הכנפיים, אבל זהו צל כהה מאד. לא ברור לי איך זה קרה.
יום אחרי סן פרנסיסקו יצאתי לשוטט בשמורה חדשה על רכס מעל הבית. היה קר מאד ורוח חזקה ולא ראיתי הרבה. אבל היו שם שתי ציפורים שמוכרות גם מהארץ:
ואסיים במבחר של ציפורי שיר קטנות וחמודות מלפני שבוע (אחת מהן גם היא מסן פרנסיסקו). כרגיל: מומלץ לפתוח את הצילומים להסתכל בהגדלה.
מכתבים ורעיונות 
פתרתי את חידת השחף עם הראש השחור – השחור זה לא הראש אלא הקצה העליון הכנף הימנית. בצילום השני הכנף ירדה. אה? איך אני?
אהבתיLiked by 1 person
1. התמונות נהדרות.
2. ה"יהודית" של הרופא שלך, שנולדת מה"אוי וויי", היא תמצית כל היהודיות עלי אדמות…
אהבתיאהבתי
קרעת אותי עם הסיפור שלך.
אצלנו במשפחה שיני בינה כשלעצמן הן נושא ללצון ולשנינה.
אגב, יצאת בזול.
אצל סתיו, בלי גז צחוק, הרופא, (הדגול, הישראלי, הזחוח והדובר עברית) , השאיר חתיכת שן בתוך החניכיים. לשמחתו (של סתיו ובעצם אולי גם של הרופא…) היא נפלטה בעצמה אחרי חודשיים (של אי נוחות וסבל.)
אהבתיאהבתי
הצלחת לספר באופן מאוד משעשע על חוויה כואבת ולא נעימה כלל…
ואני תהיתי איך הצלחת לנהוג בהשפעת גז הצחוק 🙂
יופי של צילומי ציפורים וכל הכבוד לזוגתך שפתרה את חידת השחף
אהבתיאהבתי
סיפור מעולה על נושא כואב….
הצפורים נהדרות, אחת, אחת. תודה.
אהבתיאהבתי