המלצה על ספר – פרנקנשטיין

שוב אני ממליץ על ספר לא שגרתי וקשה לקריאה. הספר נקרא "Franekenstein; or, The Modern Prometheus". כתבה אותו הסופרת Mary Wollstonecraft Shelley והוא פורסם לראשונה באופן אנונימי לפני מאתיים שנים (שנת 1818). כמו בפעם הקודמת בה המלצתי על ספר (ברשומה "מחשבות על כסף") המחשבה על הספר הזה התחילה בקריאת ספרה של וירג'יניה וולף "חדר משלה". הפעם זה התחיל כבר בהקדמה לספר בו אני מבין שהיא מתעתדת להסביר משהו על Women and Fiction כלומר על ספרות שנכתבה על ידי נשים. אם אני הולך לקרוא על ספרות שנכתבה על ידי נשים, המחשבה הראשונה היא על פרנקנשטיין – זה הרי אחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה של הספרות העולמית (זו דעתי).

הייתי בטוח שקראתי את הספר לפני שנים רבות מאד – אולי בילדותי. הסיפור היה מוכר לי מאד, ודאי מוכר לכולם: ד"ר ויקטור פרנקנשטיין הוא מדען אשר מגלה דרך ליצור חיים חדשים. הוא אוסף חלקי גופות, מחבר אותן יחדיו ובאמצעות הרבה חשמל (מכת ברק) הוא מתחיל חיים חדשים. אבל היצור שנוצר מהניסוי הוא בעייתי ביותר, מטיל אימה על סביבתו, ובסופו של דבר הכל נגמר באסון גדול. גם צפיתי במספר סרטים בנושא (כולל את הגרסה המשעשעת ביותר של מל ברוקס), והסיפור מצוטט לרוב בעבודות אחרות. אז השגתי בחינם גרסה אלקטרונית של הספר המקורי (באנגלית, כמובן) והתחלתי לקרוא ולא הצלחתי להמשיך. הקצב איטי מאד, זה לא ממש דומה לספר מודרני. במקום להתייאש, קניתי גרסה קולית (Audio Book) והקשבתי לספר במשך שבוע באוטו בדרך לעבודה ובחזרה הביתה. סביר להניח שאם לא הייתי בוחר להקשיב לספר, לא הייתי מגיע לסוף החלק הראשון מתוך שלושה.

גיליתי למרבה ההפתעה שלא קראתי את הספר בעבר. הסיפור אינו כפי שמתואר בסרטים ובשאר ציטוטים פופולריים של הספר. ויקטור פרנקנשטיין אינו דוקטור, אלא סטודנט למדע, מכת הברק שבספר פוגעת בעץ ולא משמשת לייצור חשמל, אין שום אזכור של חלקי גופות ולמעשה אין שום הסבר איך יוצר פרנקנשטיין את ה"יצור" . הדבר השונה מכל מה שחשבתי קודם הוא שה"יצור" המפלצתי אינו נחשב על ידי הסופרת לאדם כלל למרות שיש לו בערך דמות אנוש – הוא נחשב למין חדש לחלוטין, והאזכור של פרומתיאוס בכותרת החלופית אמורה לומר לנו את זה. יש גרסאות של המיתולוגיה היוונית בהן פרומתיאוס בורא את האדם. זאת הכוונה כאן: פרנקנשטיין בורא יצור חדש.

קצת על מדע בדיוני

אני קורא הרבה מדע בדיוני. אני קורא הרבה באופן כללי. דווקא השנה, מתוך כעשרים ספרים שקראתי כבר, רק שניים היו מדע בדיוני, אבל יש שנים שבהם זה הנושא העיקרי. יש דברים שאני לומד בעיקר מתוך ספרות של מדע בדיוני, וספרות הקרובה לה – היסטוריה אלטרנטיבית, פנטזיה וסיפורים עתידניים ללא מדע או טכנולוגיה שונים ממה שיש היום. סיפורים כאלה, אם הם טובים, מציגים את המצב האנושי בתנאים שונים ממה שאנו מורגלים לו. הם מראים לנו מה יכול לקרות אם החברה היתה אחרת, איך היו אנשים מתנהגים. מכאן אנו יכולים ללמוד הרבה על האנושות. כמובן, הדברים הנכתבים בסיפורים כאלה הם השערות, ולא מחקר אמיתי. לכאורה, מי שרוצה לדעת על המצב האנושי יקרא כתבי פילוסופיה – אבל גם אלה השערות ללא ביסוס. אולי יפנה אל ספרי הלימוד בפסיכולוגיה וסוציולוגיה?

קראתי גם מזה וגם מזה וגם לאחרונים נתתי הזדמנות. כמה מסופרי המדע הבדיוני היו פילוסופים דגולים בעיני. אני לא כל כך מבדיל בין מחשבותיהם לאלה של "פילוסופים מדופלמים". ההשוואה שאני עושה בין המדע הבדיוני לפסיכולוגיה והסוציולוגיה היא אחרת. איך ניתן לדעת מי מהם נותן תמונה טובה יותר על התנהגות אנושית? הרי מדובר בהשערות על העתיד – איך אפשר לקבוע מי משער יותר טוב. לשמחתנו, יש דרך פשוטה: קוראים מה שנכתב בעבר הרחוק. ככה יוצא שהעתיד שמדובר בו הוא ההווה או העבר יחסית להיום. ואז משווים. לדוגמה, ניקח את מה שכתב הסופר לארי ניבן על השתלות איברים בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. הוא חזה די במדוייק תופעות חברתיות הרסניות, כאלה שקורות בכמה משטרים חשוכים בעולם. ויש גם כאלה שתחזיותיהם לא מתממשות. כעמדת נגד, חזרתי לקרוא את ספרי הלימוד הבסיסיים "מבוא לפסיכולוגיה" ו"מבוא לסוציולוגיה", אבל את אותן גרסאות מלפני כעשרים שנים. הספר בסוציולוגיה היה משעשע במיוחד. כאשר הפרופסורים שכתבו אותו מדברים על העתיד הקרוב הנראה לעין (כלומר העבר שלנו) אין להם דיוק רב במיוחד. כאשר קראתיו במקור (לפני עשרים שנים) הספר נראה סביר, אבל היום כמובן מומלץ לקנות את הגרסה העדכנית… ובעוד עשר שנים ניאלץ לקנות גרסה חדשה.

על הספר פרנקנשטיין

הספר על פרנקנשטיין נכתב במקור כסיפור אימה, אבל הוא הספר הראשון שמתאים באופן מובהק לקטגוריה של "מדע בדיוני" ונחשב בעיני רבים לספר המדע הבדיוני הראשון (הסופר בריאן אלדיס כתב כך, לדוגמה). מה מבדיל אותו מסתם סיפור על מסע בחלל, סיפורי פנטזיה למיניהם וסיפורים על חייזרים? ההתפתחות של בריאת יצור חדש נעשתה במעבדה, כתוצאה של מחקר מדעי, ולמרות שאין שום תיאור של "איך זה נעשה" התיאור הכללי הוא של מדען העוסק במחקר.

זה הישג מדהים: המצאת סוג חדש של ספרות. הספר גם אינו דוגמה פרימיטיבית של אותה ספרות, יש בו מחשבות עמוקות על תפקיד המדע בחיים, על אתיקה של מדע. פרנקנשטיין מגלה שהניסוי שלו והתגלית המדעית שלו מזיקות מאד לאנושות, ובמיוחד למשפחתו, ומסרב לומר לשאר הדמויות (וגם לקורא) איך זה נעשה, כדי שייקח את סודו לקבר. הרעיון שיש דברים שעדיף לא לפרסם עדיין נידון בפילוסופיה של המדע, והסופרת במקרה זה הקדימה מאד את זמנה. הסופרת כתבה עוד ספר שבדרך כלל משוייך למדע בדיוני, למרות שאינו מתאים בדיוק: "האדם האחרון". יש בו סיפור על מגפה שמשמידה את האנושות ואלה קורותיו של האדם האחרון עלי אדמות. שוב נושא שהקדים את זמנו, והפעם בערך במאה וחמישים שנים.

אז אני ממליץ על הספר בגלל שהוא הראשון, אבל לא רק בגלל זה. לדוגמה, לא אמליץ על הרומן ההיסטורי הראשון (Waverley שכתב Sir Walter Scott כמה שנים קודם לכן). הסיבה היא שאותו רומן היסטורי משעמם ביותר, ועובדת היותו הראשון בסגנון זה לא עוזרת כלל. פרנקנשטיין מעורר מחשבה. במידה מסויימת אלה דברים שכבר נידונו מספיק בספרים מודרניים יותר וקלים יותר לקריאה. אבל עלו בי הרבה מחשבות על ההתנגשות בין ערכים של אנגליה טרום-ויקטוריאנית והמדע בפחות או יותר ראשית דרכו. האם היצירה של ויקטור פרנקנשטיין באמת רעה כמו שמתואר? על פי אילו אמות מידה – של אז או של היום? התשובה שונה אם מסתכלים על הסיפור באמות מידה עכשויות, לא כל כך ברור מיהו הטוב ומיהו הרע סיפור, אם יש כאלה.

הספר קשה לקריאה מכמה סיבות. הקצב איטי כמקובל באותה תקופה. יש גם צורך בידע כללי על אותה תקופה כדי להבין חלק מהמסופר. אז כדי להקל על הקוראים, הנה כמה דברים שחשוב לדעת לפני הקריאה. האוניברסיטאות של פעם לא היו כמו היום. (אגב, ספר לימוד מתקדם בסוציולוגיה הכיל סקירה מקיפה על נושא התפתחות האוניברסיטאות). פרנקנשטיין היה סטודנט למדעים. לא מדע מסויים, אלא כל המדעים. מתמטיקה, מדעי הטבע וטכנולוגיה, היו כולם ענפים של המחלקה לפילוסופיה, שהיתה שייכת לפקולטה לתיאולוגיה. כאשר למד מדע, היה לו פרופסור אחד ראשי ממנו למד, ולפעמים התייעץ באחרים. דבר אחר שנראה מוזר מאד למי שאינו מכיר את הסיפרות האנגלית של המאה התשע-עשרה, הוא השוויון שהסופרת עושה בין יופי חיצוני, ולבין יופי פנימי. היה מקובל אז בכתיבה שאדם יפה-תואר הוא בהכרח טוב לב (או צדיק), ואדם מכוער (חיצונית) הוא בהכרח גם מרושע. היה מקובל לכתוב ככה על גברים, נשים ואפילו בעלי חיים. לכן כאשר פרנקנשטיין רואה את היצור שברא לראשונה, ורואה כמה הוא מכוער (חיצונית), הוא מבין מייד שהיצור יהיה רע ואכזר ונטול מוסר. היום זה נראה טפשי, אבל ככה היו הדברים אז בסיפרות אנגלית. (הדוגמה האולטימטיבית לעקרון הזה הוא הרומן היחיד של אוסקר ויילד: "תמונתו של דוריאן גריי").

סוף דבר – איך נכתב הספר

גם אם תבחרו שלא לקרוא את הספר, אני מקווה שהסברתי למה אני חושב שזהו אחד הספרים החשובים בהיסטוריה הסיפרותית. לסופרת Mary Shelley יהי תמיד מקום כבוד כאחת הסופרים הגדולים, למרות שכתבה יחסית מעט. ומה שעוד יותר מדהים שההישג הזה הוא של אישה, בהתחשב במגבלות שהיו על נשים באותה תקופה. לא היו אז עדיין מוסדות חינוך לילדות – מקומות בהן היתה יכולה לרכוש השכלה. לא היתה לה הזכות להחזיק רכוש, לא היה לה "חדר משלה", ולא ממון, והיא היתה צעירה מאד (בת עשרים כאשר התפרסם הספר).

אז מה היה לה? סיפור חיים מעניין בפני עצמו. היא התייתמה מאימה בגיל חודש, ואביה גידל אותה בעצמו, ונתן לה חינוך ביתי כמו שהיו נותנים לבנים. כלומר, בזמנה היא היתה משכילה כמו הגברים. בגיל צעיר (שש עשרה) ברחה מביתה והתחתנה בסתר עם המשורר המפורסם (והאלמן) Percy Shelley. זמן קצר אחר כך, הזוג הצעיר בילה סתיו שלם עם משורר מפורסם עוד יותר Lord Byron וזוגתו בבית על שפת אגם בשוויץ. היה סתיו סגרירי במיוחד, אז הם העבירו את זמנם בבית מול האח, וקראו סיפורי שדים ורוחות בגרמנית מספר שהיה להם. אחר כך, עשו ביניהם תחרות בה כל אחד ואחת מספר סיפור אימה. היא היחידה שטרחה להעלות את הסיפור על הכתב. כבר אז הלעיזו עליה שלא היא כתבה את הסיפור. לרוע מזלה, נפטרו כמעט כל ילדיה בגיל צעיר מאד, ואחריהם גם בעלה, והיא נותרה עם בן צעיר אחד וללא תמיכה כלכלית. היא לא היתה זכאית לרשת את בעלה (כי לאישה לא היתה זכות אז להחזיק רכוש), ובנה הצעיר היה יכול לרשת את אביו רק כאשר התבגר. היא התקיימה בדוחק רב, אבל הצליחה לפרסם עוד מעט ספרים, כולל אחד שנחשב היום לפורץ דרך במיוחד במדע בדיוני. אין ספק שהיה לה כשרון גדול, ואין ספק שהיא כתבה את כל ספריה.

הסגנון שלה לא היה פיוטי, ולא שונה במהותו מסגנון של סופרים גברים. והיא לא מוזכרת, אף לא ברמז, בספר על Women and Fiction. כאילו היא וכל ענף הספרות שהקימה לא היו קיימים כלל. וכל זאת למרות שהמדע הבדיוני כבר היה פופולרי מאד בתחילת המאה העשרים.