ביקורת ספרותית ו"חֶדֶר מִשֶּׁלָה"

כתבתי פעמיים את דעתי על דברים מסויימים שעלו מתוך קריאת ספרה של וירג'יניה וולף "A Room of One’s Own" (חֶדֶר מִשֶּׁלָה). תחילה כתבתי ב"מחשבות על כסף" מה דעתי על הדרך בה היא מתייחסת לעבודה ולכלכלה. אחר כך בהמלצה על הספר "פרנקנשטיין" ציינתי שמשום מה הסופרת Mary Shelley אינה מוזכרת אף לא ברמז בספרה של וירג'יניה וולף, למרות שלכאורה נושאו הוא "Women and Fiction" והספר "פרנקנשטיין" הוא אחד החשובים בהיסטוריה של הספרות ונכתב על ידי אשה. הגיע הזמן לסכם את דעתי על מה שנכתב בספר "חֶדֶר מִשֶּׁלָה".

באיזה שפה לקרוא ובאיזה לכתוב

כבר בפסקה הראשונה התייחסתי לשני ספרים, ובהמשך הרשומה יופיעו ספרים ועבודות ספרותיות אחרות לרוב. את כולם קראתי באנגלית. אני משתדל ככל שניתן לקרוא בשפת המקור (השפה בה נכתבה היצירה), אבל האפשרויות היחידות שברשותי הן עברית ואנגלית, כי איני דובר שפות אחרות. אם הספר מתורגם משפה אחרת, אשתדל לקרוא בשפה הקרובה ביותר. לדוגמה, אם שפת המקור צרפתית או גרמנית, עדיף לי לקרוא תרגום לאנגלית. אם שפת המקור ערבית (לדוגמה, סיפורי אלף לילה ולילה), עדיף תרגום לעברית. ובמקרים בהם השפה זרה לחלוטין לעברית ואנגלית (לדוגמה, ספרות יפנית), שפת התרגום אינה חשובה לי.

אגב, במהלך הרשומה, חלק משמות היצירות הספרותיות יהיה קישור אל הטקסט המלא של היצירה.

בחרתי לכתוב את הבלוג בעברית כי זה הקהל שאליו אני מכוון. למרות שאנגלית אינה שפת האם שלי, קל לי יותר לכתוב באנגלית. הרשומה הנוכחית התעכבה זמן רב בעיקר בגלל הקושי שלי לכתוב אותה בעברית. את כל היצירות קראתי באנגלית, והמחשבות שלי בנושא הן באנגלית. לא תמיד קל לי לתרגם ציטוט, ובמקרה אחד אביא ציטוט של פסקה שלמה באנגלית. אני מקווה שהתוצאה תצדיק את המאמץ (שוב ניסוח מתורגם מאנגלית!).

סיכום הרעיונות שבספר חֶדֶר מִשֶּׁלָה

הספר נוצר כאשר הסופרת וירג'יניה וולף, שכבר היתה מפורסמת מאד באותו זמן, הוזמנה להרצות (פעמיים) בפני סטודנטיות במכללה לנשים. הנושא המבוקש היה "Women and Fiction" – כל כך לא מוגדר שהיא יכלה לדבר על מה שתרצה. היא בחרה לקדם תיזה שהיא פיתחה, אולי במיוחד בשביל אותו אירוע: "כדי שאשה תוכל לכתוב Fiction היא זקוקה להיות עצמאית מבחינה כלכלית ושיהיה לה חדר משלה". כאשר היא אומרת Fiction היא מתכוונת לספרות יפה, לפעמים שירה. עצמאות כלכלית היא כזאת שתאפשר לאשה לעשות מה שהיא רוצה מבלי לבזבז זמן על מלאכות אחרות – כלומר אשה שיש לה הכנסה שאינה תלויה בעבודה. חדר משלה – שיהיה לאשה מקום שקט ומבודד לכתוב בו, שלא יציקו לה בזמן הכתיבה. כמובן, גם גברים צריכים את אותם התנאים, אבל היא לא עוסקת בזה כי לדעתה (וסביר שאפילו במציאות) היו גברים רבים שהיו להם התנאים המתאימים.

התיזה עצמה מנוסחת באופן לוקה בחסר – אשה (או גבר, זה לא משנה) צריכה שיהיה לה גם כשרון כתיבה, השכלה מתאימה (דעת קרוא וכתוב אינם דברים מובנים מאליהם באותה תקופה), חוויות חיים לכתוב עליהם, דמיון מפותח וכיוצא באלה. וירג'יניה וולף היתה מודעת לכך, ואף דנה בכמה מהנושאים האלה.

הספר הוא מעיין עבודה עיונית על אותה תיזה. המטרה היא להמחיש את התיזה באמצאות מה שהיא היתה קוראת לו "מחקר". מי שיצא לו להשתתף במחקר מדעי יתפלא מאד שמה שמתואר בספר הוא מחקר. היא טוענת הרבה טענות על ספרות אנגלית וההיסטוריה של החברה האנגלית (מה היה אורח החיים במשך מספר מאות שנים) ומבססת את דבריה רק על ידי שליפת כמה ספרים באקראי ממדפי הספריה. נראה לי שהיא הקדימה את העידן הפוסט-מודרני בחמישים שנים (הספר התפרסם בשנת 1928).

אחד הרעיונות המופיעים בספר, הוא הפמיניזם הקלאסי: עקרון שוויון ההזדמנויות (משהו שאני תומך בו מאד). ניתן לסכם את מה שהיא אומרת כך: תנו לנו (לנשים) הזדמנות לעסוק בכל דבר שגברים עוסקים בו, להתחרות באופן שווה כל אחת (ואחד) לפי יכולתו. אז תראו יותר נשים עוסקות בכל עיסוקי החיים – כל עבודה שהיא. היא לא מבססת את מה שהיא אומרת: רק משערת שאם זה יתאפשר, החברה תיראה הרבה יותר מעורבת ושוויונית בעוד מאה שנים. היום, תשעים שנים לאחר אותה קביעה אין ספק שהיא צדקה, לפחות בקווים כלליים. ניתן להתווכח אם מתקיים שוויון מלא או לא, אבל יחסית למה שהיה בתקופתה, התיאור שלה לגבי העתיד די מדוייק.

היא מציגה גם הרבה רעיונות בקשר לספרות. מה שהפתיע אותי ביותר הוא הדרך שלה להסביר מהי ספרות יפה ומה הוא רק זבל. היא היתה מודעת לספרות זולה (מה שנקרא Pulp Fiction או Penny Dreadful). היא אפילו אומרת לנו איפה אפשר לקנות ספרים כאלה משומשים ובזול (ובשנת 1928, לא ממש רלוונטי לימינו). אבל מהי ספרות יפה, כזאת שמרוממת את הרוח ושווה לקרוא אותה? רק שני דברים עיקריים צריכים להיות באותה ספרות יפה ששווה לה לקרוא: סגנון כתיבה טוב, ונושא שיש בו נקודת מבט נשית (אם הספר נכתב על ידי אשה). נקודת המבט היא נושא מעניין – היא מבחינה שדמויות של נשים בספרות הרווחת לפני תקופתה היו מאד מוגבלות בתפקידן בסיפור. הן תמיד תוארו כחלק מיחידה משפחתית והיחסים החברתיים שלהן היו תמיד מול הגברים שהיו עיקר העניין בסיפור. היא מעוניינית לקרוא על נשים ביחס לנשים אחרות – ידידות שלהן, אויבות, סתם אירועים של נשים עם נשים. אכן, זה הופך את הסיפור עשיר יותר ויותר מעניין, אבל אולי אין חובה שרק נשים סופרות יכתבו ככה, ובספרות מודרנית זה כבר לא יוצא דופן לקרוא אירועים או תיאורים כאלה בספר. עד כדי כך זה אינו יוצא דופן, שמאד הופתעתי שהיא מתעכבת על נקודה טריוויאלית כל כך. אבל בתקופתה זה לא היה מובן מאליו.

נקודה נוספת על ספרות, היא הגישה שלה לסגנון כתיבה. היא טוענת שיש דרך חשיבה נשית, ודרך חשיבה גברית, והן שונות זו מזו. בנוסף לכל אדם, גבר או אישה, יש את היכולת לחשוב בשני האופנים (כמו גבר או כמו אישה), והתוצאה הסופית היא מעיין תערובת של שתי הגישות. היא קוראת משפט או פיסקה מספר ויכולה לטעון שהסופר כותב בצורה גברית לחלוטין (קיפלינג לדוגמה), או בצורה נייטרלית (שייקספיר לדוגמה). בשבילה, נייטרליות זה סוג סגנון שבו נשיות וגבריות משמשים בצורה שווה. ניסיתי בכל מאודי להבין את מה שהיא אומרת, אבל כאשר אני קורא משפט בודד, איני מצליח להבין איך היא קובעת שזהו ניסוח נשי, ניסוח גברי או נייטרלי.

לטענתה, אם הסופר אינו כותב באופן נייטרלי, אין שום סיבה לפתוח ספר שלו. ומה לגבי הסופרת? זה לא נאמר.

קצת על ביקורת ספרותית

זה אולי נראה שאני סוטה מהנושא העיקרי (טוב, זה לא רק נראה), אבל אם אני מתכוון לכתוב ביקורת על ספר, או הרעיונות שבספר, אני חייב להתחיל קצת ברעיון כללי על ביקורת ספרותית. אחד הסופרים המרתקים והחשובים בתחום פנטסיה ומדע בדיוני, Philip K. Dick אמר ש"ביקורת ספרותית, ככל הנראה, מוטב שתשאר נחלתם של מבקרי ספרות, כי זה המקצוע שלהם." בכמה משפטים שאמר אחר כך, הוא קוטל לחלוטין ביקורת ספרותית (דווקא חיובית) שקיבל על אחד מספריו. אני נוטה לא לקרוא ביקורות ספרותיות מקצועיות, כי אין לי סבלנות אליהן. במקום זה אני קורא כמה ביקורות חיוביות ושליליות (מדגם מייצג) באינטרנט על ספר שאני חושב לקרוא. מה שאני מנסה לעשות זה לראות מי מהצדדים מבלבל את השכל באופן לא ניתן להבנה. אם הצד החיובי מציג כל מיני פילוסופיות אוויליות כטיעון אז אפשר לוותר על הספר. אם הצד השלילי הוא כזה אווילי, אז אקרא את הספר אם יש גם ביקורות חיוביות.

במקרים נדירים, אפשר למצוא ביקורת ספרותית שנכתבת על ידי סופר ידוע. לדוגמה, הספר של וירג'יניה וולף מלא וגדוש בביקורות ספרותיות, כי היא צריכה להסביר מהי ספרות טובה.

הסופר Mark Twain כתב שתי ביקורות ספרותיות קטלניות במיוחד על סגנון הכתיבה של סופר מצליח מאד באותה תקופה: James Fenimore Cooper. הביקורות מהנות לקריאה ומלמדות אותנו הרבה על אמנות כתיבת סיפורים. בביקורת Fenimore Cooper's Literary Offenses הסופר מבקר שני ספרים של קופר: The Pathfinder ואת The Deerslayer. הביקורת נוקבת ומאד עניינית. הוא מתחיל בכך שהוא מונה מספר רב של עקרונות כתיבה (ויצירת סיפור) שנראים הגיוניים מאד, ומראה שקופר מפר את כולם בשני הספרים שתחת ביקורת. הוא מציין שלסיפור צריכה להיות מטרה והוא צריך להגיע לאיזה סיום סביר (הספרים של קופר הם על המערב הפרוע, אינדיאנים וכיוצא בזה, בהחלט לא זרם התודעה). הוא מציין שסצנות בספר יהיו חלק מהסיפור ותהיה להן סיבה להופיע שם. הדמויות צריכות להיות חיות, חוץ מגוויות, ושהקורא יוכל להבדיל מי חי ומי לא. וככה הוא ממשיך עד לענייני סגנון כגון: להשתמש המילים המדוייקות ולא במונחים דומים להם, יש להשתמש בדקדוק נכון וכיוצא באלה.

לצערו של Mark Twain המשיך קופר לפרסם ספרים, ואחד מהם הפך להיות המפורסם ביותר מבין יצירותיו: The Last of the Mohicans. הוא לא נשאר חייב וכתב מאמר ביקורת נוסף, במיוחד על סגנון הכתיבה של קופר: Fenimore Cooper’s Further Literary Offences: Cooper’s Prose Style. במאמר זה הוא מנתח פיסקה אחת של הספר מסביר את שפע העבירות על סגנון כתיבה יפה שיש בה, ומציע קצת תיקונים משלו. אחרי שקוראים את שני מאמרי הביקורת הנ"ל, אין ממש חשק לקרוא את יצירותיו של קופר.

לא כל ביקורת שלילית היא סיבת להמנע מקריאת הספר המבוקר, גם אם נכתבה על ידי סופר מיומן. הסופר Damon Knight (בצעירותו, ולפני שהפך סופר בעצמו) כתב ביקורת קטלנית ועניינית על ספר מדע בדיוני The World of Null-A שכתב אחד הידועים בתחום באותם שנים (ארבעים של המאה העשרים) A. E. van Vogt. מה היתה תגובת הסופר: הוא הסכים עם הביקורת, וערך את הספר מחדש. הגדיל לעשות הסופר Stanislaw Lem שכתב ביקורת קטלנית במיוחד על ספרו שלו A Perfect Vacuum, ועוד פרסם את הביקורת כהקדמה לספר. הספר עצמו הוא אוסף של ביקורות ספרותיות קטלניות על ספרים שלא קיימים כלל (הוא המציא את הספר, ואז קטל אותו). עכשיו באמת סטיתי מהנושא יותר מדי, נחזור לעיקר.

ביקורת על הספר חֶדֶר מִשֶּׁלָה

הספר של וירג'יניה וולף הוא עבודה עיונית, ואבקר אותו כעבודה עיונית, או מאמר. אגב, אני די מנוסה בסוג זה של ביקורת, אפשר לומר אפילו מקצועי. בעברי, כתבתי ביקורות (Peer Review) עבור קרוב למאה מאמרים בכתבי עת שונים. אחד מהעורכים של אותם כתבי עת שלח לכולם חוברת קטנה עם עצות והדרכה על ביקורת מאמרים. אחת העיצות היתה: יש לוודא שהמאמר הוא על נושא שיש בו עניין לקוראים. גם אם המאמר יפה מאד, ופותר בעייה קשה ודרש מחשבה רבה, זה לא אומר שהוא ראוי לפרסום. הדוגמה שניתנה היא מאמר שכותרתו "התכונות האוירודינמיות של חזירים מעופפים". משמעות הביטוי האנגלי when pigs fly היא "משהו שלעולם לא יקרה". ולכן ניתוח של מה קורה אז אינו רלוונטי לקוראים. זה הקו אותו אני נוקט לגבי הספר A Room of One’s Own.

כאשר קיבלתי המלצה לקרוא את הספר (כמאמר), מייד חשבתי "וירג'יניה וולף: אני זוכר הערת אגב בקשר אליה". שאלתי אם היא כותבת לעניין, והתשובה היתה שלא כל כך, אבל העיקר זה הרעיון. הנה ציטוט מה שזכרתי לגביה:

The advantage of the story over the novel is that in the story you catch the protagonist at the climax of his life, but in the novel you’ve got to follow him from the day he was born to the day he dies (or nearly so). Open any novel at random and usually what is happening is either dull or unimportant. The only way to redeem this is through style. It is not what happened but how it is told. Pretty soon the professional novelist acquires the skill of describing everything with style, and content vanishes. In a story, though, you can’t get away with this. Something important has to happen. I think this is why gifted professional fiction writers wind up writing novels. Once their style is perfected, they have it made. Virginia Woolf, for instance, wound up writing about nothing at all. – Philip K. Dick, 1976

זו דוגמה לביקורת ספרותית שכותב סופר, בתקופה בה כבר היה מפורסם הרבה זמן. המשפט הסוגר את הפסקה קטלני במיוחד, וחשבתי שהוא כנראה הגזים בכוונה. הוא היה סופר פורה מאד ומוכשר מאד, ולא היה צריך להקפיד על סגנון מלוטש היטב כי היו לו רעיונות מעולים וסיפורים מרתקים. הוא גם היה די משוגע בערוב ימיו, ונקודת המבט שלו על ההבדל בין סיפור (הכוונה לסיפור קצר) ורומן (novel) לא מנוסחת כהלכה. אבל אחרי שקראתי את "חדר משלה" הסתבר לי שהביקורת על וירג'יניה וולף היתה מדוייקת מאד, ולא יפתיע אותי אם הסיבה לביקורת היתה אותו ספר. אמנם יש לספר תוכן, אבל מתוארת בו הגישה של וירג'יניה וולף לספרות.

בהמלך הספר היא "מנתחת" ומבקרת הרבה ספרים, כאלה שנכתבו על ידי נשים ואלה של גברים. הדרך בה היא קובעת אם ספר הוא "ספרות יפה" או לא היא רק בקשר לסגנון הכתיבה. היא פותחת את הספר בעמוד אקראי (ככה היא מתארת את זה, לא המצאה שלי). היא קוראת משפט או שניים, כמה פסקאות לכל היותר. ואז היא חורצת דין, לשבט או לחסד. הניסוח יכול לא למצוא חן בעיניה, או הניסוח נהדר, מתגלגל על הלשון. שייקספיר היה סופר נהדר בגלל איכות הניסוח, לא מהות הסיפור. לעומתו Rudyard Kipling אינו שווה קריאה. הספרים לילדים ולמבוגרים, סיפורים קצרים או רומנים גדולים שלו כולם יכולים להיזרק לפח כי הוא מנסח משפטים כמו גבר. היא לא מפרטת באיזה ספרים שלו מדובר, אז אני חייב להניח שכמה ממהחביבים עלי מצעירותי ביניהם: Kim, The Jungle Book, Just So Stories, The Man Who Would Be King. יש הרבה סופרים, וגם סופרות, שסגנון הניסוח שלהם אינו מעורר השתאות, אבל הרעיונות שלהם מרתקים ומעוררים מחשבה ואת הרוח. Mary Shelley היא ללא ספק אחת מהן, ואינה מוזכרת על ידי וירג'יניה וולף. אני בטוח שהכירה את עבודותיה כי היא מציינת את בעלה Percy Shelley כמשורר פחות או יותר בסדר.

זו הבעייה בעבודה העיונית של וירג'יניה וולף. היא מגדירה את המונח הבסיסי ביותר בתיזה שלה, "ספרות יפה", באופן כל כך מעוות ולא נגיש לציבור הקוראים, שאין במסקנות שלה כל עניין מעשי. מצידי היתה יכולה לנתח את המבנה האוירודינמי של חזירים מעופפים.

אבל הספר שלה מנוסח יפה. יש לה יכולת לגרום לי להבין את הרגשות שלה, אבל זה לוקח עשרות עמודים, וזה כל מה שהיא משיגה.

אגב, בקשר לתיזה העיקרית שאשה צריכה עצמאות כלכלית וחדר משלה כדי לכתוב יצירת מופת. זה תלוי מאד איך מגדירים יצירת מופת. אני נזכר באשה דלת אמצעים, שגידלה את ביתה לבדה. בנוסף לעבודה במשרה מלאה, היתה מוצאת מדי פעם קצת זמן לשבת בבית קפה הומה מאדם ולכתוב. לא הייתי קורא לסדרת "הארי פוטר" יצירת מופת מבחינת סגנון כתיבה, אבל ללא ספק היא הסופרת הפופולרית והעשירה בהיסטוריה. והיא לא היחידה. Jane Austen, החביבה ביותר על וירג'יניה וולף, גם היא דלת אמצעים, וללא חדר משלה. היא היתה יכולה להרשות לעצמה רק כמה דפי נייר בכל פעם כדי לכתוב, לא היה כסף להרבה ציוד. חמור ביותר מזה היה מצבה של Mary Shelley. הייתי אומר שהתיזה המרכזית לא עומדת במבחן המציאות.

המלצה על ספר אחר

אני מסיים בהמלצה, לא בלב שלם, על ספר אחר. לפני שנים אחדות, ולפני שקראתי את הספר שלוירג'יניה וולף, ביליתי קצת זמן בחנות של ספרים משומשים. חנויות כאלה עדיין קיימות ומצליחות באמריקה, אבל החנויות של ספרים חדשים כמעט ונעלמו כליל. הגעתי לאגף המדע הבדיוני, וכהרגלי בדקתי אם יש משהו שאני לא מכיר שכתב הסופר Robert Sheckley. הוא כתב הרבה, וחביב עלי מאד, ולפעמים יש מציאות. היכרתי את כל מה שהיה להם, אבל היה שם ספר של Alisa Sheckley, ומסתבר שזו ביתו. אז קניתי (ספרים משומשים עולים דולר או שניים, אפשר להמר מבלי לקרוא ביקורות), אולי התפוח אינו נופל רחוק מהעץ.

Robert Sheckley כתב מדע בדיוני ופנטסיות וכל מה שיצא לו בסגנון מאד מיוחד. היה לו חוש הומור טוב ומיוחד (הוא נפטר זה מכבר). ההתמחות שלו היתה בגיבורים שהם פגומים ומלאי חולשות: Anti-hero. הרעיון היה להראות איך דווקא הפגמים שלהם מביאים אותם למצבים משעשעים ומרתקים.

הספר של Alisa Sheckley שמצאתי בחנות נקרא The Better to Hold You, ובאופן מעניין עובר את הגבול מפנטסיה למדע בדיוני. כמו אביה, גם הדמות העיקרית בסיפור פגומה ומראה הרבה חולשות ורגעים של טפשות, אבל שלא כמו אביה הסופרת כותבת מנקודת מבט נשית, והסגנון שלה אחר לחלוטין. הסיפור הוא על וטרינרית שבעלה מתאכזר אליה נפשית, הוא קריקטורה של גבר אלפא, חזק, מושך, עסוק בעצמו, בוגד בה ודורש נאמנות מוחלטת. מסתבר שהוא נגוע במחלה, וירוס שגורם לו להפוך לזאב: זה החלק הפנטסטי בסגנון – אדם-זאב (werewolf). זה מדע בדיוני כי הכל "מוסבר" באמצעות מדע הרפואה, וירוס שמשנה את האדם (וגם חיות).

כאשר קראתי את הספר של וירג'יניה וולף, חשבתי שאותה Alisa Sheckley היא עוד סופרת שלא תוזכר על ידי וולף, לא כי הספר פורסם ב 2008, אלא כי הסגנון והנושא לא מתאימים להגדרה שלה לספרות יפה. (אגב, צירוף מקרים מעניין שהנושא הוא וולף והספר על זאבים.) מה שמצא חן בעיני מאד בסגנון הכתיבה של Alisa Sheckley זה שהיא כותבת לחלוטין מנקודת מבט נשית (ולא נייטרלית כמו שוולף רוצה), וכנראה עבור נשים. איני יכול להסביר למה זה נראה לי ככה, אבל זו ההרגשה. יש בספר הרבה תיאורים של יצרים, ולפעמים הוא די פורנוגרפי (זה תלוי בהשקפת העולם של הקורא, אם היא עוברת איזה גבול), אבל זה חלק הכרחי לנושא הספר: אנשים הופכים יותר לחיות, ולכן יותר ייצריים. בכל מקרה, זה מה שמצא חן בעיני – כתיבה נשית לחלוטין, ובמדע בדיוני זה משב רוח מרענן.

הספר קיבל ביקורות שליליות קשות מצד קוראות שמזהות את עצמן כפמיניסטיות. מסתבר שאם דמות הגיבורה של הסיפור חלשה, קצת טפשה לפעמים או פגומה בדרכים אחרות, זה נחשב למתקפה על כל הנשים בעולם, והסופרת צריכה להתבייש לה. כנראה לדעתן כל הספרים בעולם צריכים להראות גיבורות שהן דמויות מופת. מי שזה מפריע לו (או לה), שלא יקרא (או תקרא).

יש בספר בעיות סגנון, ובעיות לוגיות, וכשרון הכתיבה רחוק משלימות. אבל אם וירג'יניה וולף רצתה ספרים של נשים על נשים, עבור נשים, אז הנה דוגמה טובה שאינה מהענף הספרותי הנקרא "הרומן הרומנטי".

6 תגובות בנושא “ביקורת ספרותית ו"חֶדֶר מִשֶּׁלָה"

  1. דווקא את פנימור קופר די אהבתי כילדה. קראתי את רוב הסדרה שלו על "פוזמק העור" והחיים באמריקה של לפני ארצות הברית.
    וקים של רודיארד קיפלינג הוא עד היום אחד הספרים האהובים עלי. קראתי אותו עשרות פעמים, בעיקר בתרגום הישן אבל גם באנגלית. לאחרונה יצא תרגום חדש שלו, והוא מאד מוצלח בעיני.

    ובסופו של דבר לא הבנתי אם נהנית מהספר או לא… 🙂

    אהבתי

    1. למדתי מהספר, והוא גרם לי לחשוב על הרבה דברים. אבל זה ספר עיוני, לא מדבר לעניין, ולא משהו שבדרך כלל נהנים ממנו. לא הייתי ממליץ עליו אם את מחפשת משהו ליהנות ממנו.

      אהבתי

  2. להבדיל אלפי הבדלות, ועדיין לשם האסוציאציות שלי מובילות אותי, הייתי רוצה לראות "גורו" עם משפחה וילדים. אחד כזה שמצליח לעשות מדיטציות וצומות ולהיות בשנטי כשיש לו ילדים לגדל ולטפח.
    לא קראתי את "חדר משלה" ואחרי הביקורת שלך, סביר להניח שגם לא אקרא, אבל אני יכולה להבין את הרעיון הגרעיני. יש לזה בהכרח פן כלכלי אבל הפן הכלכלי הוא רק פן אחד.
    כדי ליצור צריך (גם) פניות רגשית. או את היכולת המבורכת להתנתק (או לעשות ניתוב) רגשית.
    גם בימינו (ואני מסתכנת כאן במטר נאצות פמיניסטי) אולי כתוצאה ממבנה אישיות מגדרי או כתוצאה מצפיה בסיסית חברתית, הנשים, גם אם הן מטפחות קריירה ומראה מתוקתק (לא אני… ;-)), עדיין האחראיות העיקריות לגידול וטיפול בילדים על כל המשתמע מכך. כנגזרת לכך הרבה פחות פנויות רגשית.
    הגברים, גם אם הם מעורבים יותר (לרוב מבחירה ולא מכורח המציאות, מה שעושה את ההבדל) עדיין הם יכולים בקלות רבה יותר להתנתק רגשית. אני כמובן מתייחסת לרוב ולא למקרים פרטניים וחריגים.
    אז אולי (גם) שם נמצא הגרעין הנשי בכתיבה ואולי לא, אבל שם בהחלט נמצא הצורך ב"חדר משלה" – סוג של פניות רגשית ליצירה (בכלל, לא רק לספרות) שהיתה חסרה אז וגם היום אינה "מתגלגלת ברחובות". מנסיון.

    אהבתי

  3. לוולף יש אגב סוג של מד"ב – 'אורלאנדו', רומן היסטורי על גבר שמשנה מין (או ההיפך; ראיתי את הסרט בשעתו – עם שחקנית שיכולה להיות גם וגם).

    דווקא שייקס' לדעתי מאוד לא 'נייטראלי' (גם אם היה דו מיני). אבל ביקורת ספרותית בכלל היא עניין בעייתי, כאשר היא *לא אוהדת* – כי אז מן הסתם היא תדלג על כל דבר טוב שיש בספר שאותו היא מבקרת… עדיף לומר 'לא אהבתי' נטו; אבל כמובן שזה לא אפשרי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s