עורבים באמריקה

זהו מעין המשך לרשומה על עורבנים. בפעם הקודמת סקרתי את נציגי משפחת העורביים (Corvidae) באמריקה, פרט לעורבים (סוג Corvus). בפעם הזאת נשלים את המלאכה. כמו שאר המינים במשפחת העורביים, גם העורבים יצורים חכמים וזו עיקר ההסתגלות שלהם. כפי שראינו ברשומה על העורבנים, אלה היו בדרך כלל ציפורים צבעוניות ויפות למראה, חלקן מרהיבות ממש. לעומתם, כל העורבים הרגילים בארה"ב שחורים לחלוטין – כל הגוף, הנוצות, המקור והרגליים. ככה יוצא שקשה מאד להבדיל ביניהם.

בקליפורניה יש רק שני מינים, העורב השחור (שפעם היה נפוץ בארץ) Common Raven, והעורב האמריקאי American Crow. אלה שני המינים הנפוצים ביותר בארה"ב, ורוב הצילומים שיש לי הם שלהם. משום מה באנגלית משתמשים במספר שמות לאותו סוג ציפור: Raven, Crow, Rook, Jackdaw. השם Jackdaw מתייחס לקאק הידוע בארץ, והם נחשבים לתת־סוג של עורבים. כל שאר השמות משמשים בעירבוביה ללא סיבה טקסונומית. Rook הוא עורב המזרע הידוע בצפון אירופה, וכל שאר המינים נקראים Raven או Crow ללא סיבה הגיונית.

Ravens

הצילום בראש הרשומה הוא של עורב שחור (Common Raven). זה אותו מין שיש בארץ, אבל גדול יותר ומבריק יותר. זו ציפור השיר הגדולה ביותר שיש. כאשר הם עפים בגובה רב הם יכולים להיראות כמו דורסים גדולים (שחורים, באותו גודל ויודעים לדאות). פעם היו נפוצים בארץ. בצעירותי ראיתי שני עורבים שחורים תוקפים נשר מקראי (גם הם היו נפוצים פעם). היום כמעט ונעלמו. במערב ארה"ב הם ציפורים נפוצות מאד. כמו שאר העורבים הם די חכמים. הם יודעים להשתמש בכלים ולחקות קולות. פעם אחת אשתי שמעה עורב שחור מחקה בכי של תינוק (אנושי) כדי לקבל אוכל. כשסירבה להאכיל אותו (זה אסור בשמורה) עבר לצעוק עליה בקולו הרגיל.

IMG_0242
Common Raven

יש עוד מין של raven בארה"ב: Chihuahuan Raven. הוא נמצא בעיקר במקסיקו, אבל יש לו אוכלוסיה בריאה גם בדרום מרכז ארה"ב, איזור טקסס, ניו־מקסיקו והסביבה. פגשנו בהם פעם אחת בניו־מקסיקו, ויש צילום די גרוע:

IMG_5804
Chihuahuan Raven

הם נראים בדרך כלל בדיוק כמו העורב השחור, אלא קטנים ממנו בהרבה – בערך בגודל של עורב אפור הידוע בארץ, או בגודל של עורב אמריקאי. באיזורים בהם נמצא Chihuahuan Raven לא נמצא את העורב השחור הרגיל, וכך אפשר להבדיל ביניהם. ההבדל בינם לבין העורב האמריקאי יותר בעייתי. לפעמים (בעיקר במקסיקו) יש לחלק מהם צווארון לבן. אז ההבדל בינם לשאר העורבים ברור מאד.

יש ספק רב אם Chihuahan Raven הוא מין נפרד מהעורב השחור. מבחינה גנטית תת המין הקליפורני של העורב השחור קרוב יותר ל Chihuahuan Raven מאשר לשאר עורבים שחורים, אבל עדיין יכול להתרבות ולהתערבב עם שאר העורבים השחורים. ברור מאד שהאוכלוסיה של העורב הקטן יותר התפתחה מהעורב השחור הרגיל.

Crows

IMG_2243
American Crow

יש שלושה מיני Crow בארה"ב, אבל הם כל כך דומים זה לזה שלא ניתן להבדיל בשום דרך מקובלת. הם נראים אותו הדבר, הם באותו גודל, יש להם בערך את אותו קול, ומכל סיבה אחרת אולי אפשר להחשיב אותם כאותו מין. American Crow הוא העורב הנפוץ בכל היבשת. באיזור החוף הצפון מערבי של ארה"ב וקנדה (מצפון מדינת וושינגטון עד אלסקה) יש רק מין אחר שנקרא Northwestern Crow. בשני הצילומים הבאים, הראשון הוא American Crow והשני Northwestern Crow. הזיהוי הוא רק בגלל איזור המחיה – הם צולמו במקומות בהם ידוע רק על מין בודד.

SONY DSC
American Crow
IMG_8023
Northwestern Crow

כפי שרואים מהצילומים ממעל, אין ממש הבדל. יש עוד מין אחד (באיזור בו עוד לא ביקרתי) שנקרא Fish Crow. הם לאורך החוף הדרום מזרחי של ארה"ב (לואיזיאנה עד פלורידה). עקרונית הם אמורים להיות שונים קצת מהעורב האמריקאי, אבל רק מומחה הבוחן אותם בידו יכול להבדיל (אולי). בכל מקרה, יש לי ספק רב אם כל שלושת המינים אמורים להיות מופרדים. אני מעדיך לראותם כמין אחד.

ניתן לזהות את ההבדל בין Raven ל Crow (האמריקאיים) לא רק בגודל, אלא גם במבנה. המקור של Raven עבה וגדול יותר, ויש להם גם צוואר עם נוצות פזורות. הצילומים הבאים רואים את ההבדל בתעופה. לאחד (raven) יש צורת זנב מעויין כאשר הזנב פתוח, לשני (crow) צורת מניפה.

העורב האמריקאי נפוץ ביותר אצלנו, ואני צופה בהם לרוב גם בעבודה וגם בשכונה. כך יצא לי לראות קינון שלהם מחלון העבודה. הצלחתי להציץ מקומה גבוהה אל תוך הקן על העץ.

SONY DSC
American Crow
SONY DSC
American Crow

העורבים האמריקאיים אוהבים להתאסף יחד בקבוצות גדולות לשנת הלילה (בדומה לזרזירים בארץ). הצלחתי להסריט את זה פעם, ולצלם מספר פעמים. הסרטון שלי ודאי מראה למה השתמש בהם היצ'קוק בסירטו "הציפורים" (צולם בקליפורניה, והוא השתמש בעורב אמריקאי).

DSC_0344
American Crow
SONY DSC
American Crow

התנהגות של עורבים

באחד מסרטי התעודה של אטנבורו הוא מראה עורבים שלמדו איך לפצח אגוזים באמצעות מכוניות. הם מניחים את האגוז באמצע הכביש, ממתינים עד שמכונית תדרוס את האגוז, ורק כאשר האור ברמזור הופך אדום (למכוניות) הם ניגשים לכביש לאכול את האגוז. זה מרשים מאד לראות, ולמזלי יש כאלה גם אצלנו בשכונה. אמנם, זה רחוב צדדי ללא רמזור, אבל כל השאר אותו הדבר, פרט לעובדה שאלה עורבים אמריקאיים.

בסוף השבוע האחרון היתה לי הזדמנות בבית ללא הבנות, אז יצאתי לרחוב לצלם. תחילה: ככה נראה הרחוב עם עץ האגוז. זהו אגוז מלך, והעץ במצב לא טוב. פעם היו שני עצים אבל איזה מחלה תקפה אותם. בעתיד ימצאו העורבים משהו אחר לאכול.

למרות שזה קרוב מאד לבית, נסעתי לשם ברכב וצילמתי מתוך רכב חונה. ציפורים משום מה מפחדות הרבה יותר מאדם לבד מאשר אדם בתוך רכב. תחילה העורב הניח אגוז על הכביש ועף משם לצפות בנעשה מהצד.

DSF_5592DSF_5593DSF_5594

בינתיים, חבריו העורבים ניקרו בשלל אגוזים שהיה להם בצד.

DSF_5615DSF_5606

מכונית עברה וכמעט פגעה באגוז. בינתיים בא סנאי לבדוק מה המצב, אבל לא התקרב יותר מדי לאגוז (העורבים יכולים לתקוף). הסנאי יכול לפצח אגוזים לבד, אז הוא טיפס על העץ למצוא לעצמו שלל אחר.

DSF_5603

עברה מכונית שהזיזה את האגוז. הלך העורב המקורי לבדוק את התוצאה. זה לא נראה לו, אז הוא עף משם, אבל עורב אחר בא ולקח את האגוז. הוא הצליח לאכול ממנו.

DSF_5612

DSF_5618

נו, טוב, נשים אגוז חדש.

DSF_5621DSF_5622

אחר כך עזבתי את המקום. כשחזרתי מלהביא את הבנות (שיעור יהדות) היה אגוז באמצע הכביש. וידאתי שאני דורס את האגוז – שירות לציבור העורבים.

מודעות פרסומת

תערוכה שניה

שוב 14 צילומים, לא ממש קשורים זה לזה, אבל בכל אחד מהם משהו שמיוחד לפחות עבורי. את רובם הייתי מדפיס ותולה על הקיר (זה הקריטריון שלי לאיכות אמנותית). כמו שנאמר בתערוכה הקודמת, אני ממליץ לפתוח כל צילום בנפרד ולהתבונן בהגדלה. כיוון שיש מגבלות בבלוג, אני מקטין מאד את הרזולוציה וגם מוסיף כיתוב קטן למטה. מה שאני שולח להדפסה קצת שונה…

הצילום בראש הרשומה הוא מישראל. אלה דררות, אבל לא מהמין הרגיל. אלה דררות אפורות לחי. האיכות לא להדפסה, אבל הצילום מזכיר לי את הנושא של מינים ששוחררו בידי אדם. זה התוכי השני שידוע לי שהופך נפוץ בארץ. בארה"ב יש קרוב לשלושים מיני תוכי ששוחררו לטבע, והיחיד המקורי שהיה פה בעבר נכחד במאה התשע־עשרה. הצילום הבא גם הוא מישראל: זוג של בז מצוי (זכר מימין, נקבה משמאל).

SONY DSC
Common Kestrel – male and female

לעומתו בז אמריקאי (המקביל של בז מצוי באמריקה). באמריקה הציפורים פחות מטושטשות, או שהמצלמות טובות יותר. יש גם יותר הזדמנויות לצלם.

DSE_9520
American Kestrel – female

לעיתים נדירות אני מצלם נופים. הצילום הבא הוא זוית לא שגרתית של Crater Lake National Park. זהו אחד האגמים היפים שיש, בתוך לוע הר געש. המים נקיים מאד (מזוקקים לחלוטין) ולכן בצבע יפה ומשמשים כמראה מושלמת.

SONY DSC
Crater Lake

כמו בתערוכה הראשונה, הרוב יהיה ציפורים, כי זה מה שאני מצלם, אבל אוסיף כמה יונקי ים לצורך איזון. תחילה ערימה של אריות ים, הקומפוזיציה מוצאת חן בעיני. אחר כל שתי תמונות של ריב בין פילי ים צעירים (השניה מהם מוצלחת יותר לטעמי). יש בהם גם אלמנט של "אירוע" וגם קומפוזיציה יפה.

SONY DSC
California Sea Lion
DSD_1021
Northern Elephant Seal – juvelines
DSD_1023
Northern Elephant Seal – juvelines

נחזור לציפורים. הצילום הבא הוא אחד המוצלחים שלי בנושא "השתקפות ציפור ששוחה במים".

DSD_2849
Horned Grebe

הצבעים של הברווז הבא, וגם המים משתלבים יפה. הגוון המתכתי יצא טוב בהדפסה על לוח אלומיניום.

DSE_9490
Bufflehead – male

שוב "אירוע", סנונית צוקים ליד הקן שלה, עם בן או בת הזוג מציצים מהקן. זה צולם מתחת לגשר ליד ביתנו.

DSE_0252
Cliff Swallow

שתי ציפורים מטקסס. שילוב צבעים מוצלח לטעמי וציפור גדולה ויפה ממשפחת הבזיים. אחריה, שלדג נדיר מאד. העובדה שהוא נדיר מוסיפה ערך לצילום (בשבילי) אבל מבחינה אמנותית אני אוהב מאד את האפקט של הגשם.

DSD_5227
Crested Caracara
DSD_6030
Ringed Kingfisher

שקנאים חומים על סלעים במעגן של Oxnard (דרום קליפורניה). הדוגמה של החירבון על הסלע עם הציפורים אהובה עלי.

SONY DSC
Brown Pelicans

ולסיום, החתולה שלי שהבנות קראו לה "מִיקָה", אין לי מושג למה. אמנם יש לנו ארבעה חתולים אבל היא הכי שלי. גם הכי גדולה. בצילום היא עדיין "רזה", רק שבעה קילו. היום אני חושב שהיא הגיעה לשמונה קילו. גם תמונות של משפחה לפעמים נתלות על הקיר, והיא בהחלט משפחה.

DSD_8401

המלצה ספרותית – על מצב מדידת האקלים

הצילום בראש הרשומה: "האוקיינוס עומד לבלוע שקנאי חום." (מתוך טיול של סוף השבוע שעבר)

כבר זמן רב שאני חושב לכתוב מדי פעם המלצות על ספרים. מעין ביקורת ספרותית, אבל בניגוד למבקרים רבים, לפעמים זו תהיה ביקורת חיובית. היו כמה ספרים שחשבתי לכתוב עליהם. לפני כמה שבועות נודע לי על קיומו של ספרון: Adequacy of Climate Observing Systems. זה נכתב על ידי קבוצה של מדענים שהתכנסה לצורך הנושא. זהו דו"ח שהם חיברו לצורך ייעוץ לממשל הפדרלי של ארה"ב במסגרת מכון מחקר פרטי שנועד לשם כך ונקרא National Research Council. זו אינה ספרות מדעית, ספר לימוד, ספרות יפה, או כל דבר אחר שאנשים מורגלים לקרוא. אז הזמנתי (באמזון יש כמעט הכל), קראתי, חשבתי על זה, ואני ממליץ למי שרוצה לדעת.

קצת רקע

השנה 1999, הנשיא קלינטון כבר בשלטון בערך שבע שנים, וחשוב מכך לצורך העניין, סגן הנשיא בכל אותן שנים הוא אַל גוֹר (זה שטען שהמציא את האינטרנט). אל גור סיפר שפרופסור שלו מהאוניברסיטה (יש לו תואר בלימודי דת נוצריים) המציא את ההתחממות הגלובלית עוד בראשית שנות השבעים כאשר כולם חשבו שעידן קרח חדש עוד מעט מגיע. מאז אל גור היה לוחם נלהב נגד ההתחממות, גם כאשר היה סנטור, ואחר כך כאשר היה סגן נשיא, ולא הפסיק עד היום. אז הממשל מזמין דו"ח מייעץ על נושא מאד ספציפי: סקירה של מערכות מדידה הנחוצות לביסוס התיאוריה. מהן המערכות ומהם הנתונים שצריך לאסוף, מה מצב המערכות כיום (היינו 1999), מהם השינויים שצריך לעשות כדי שהמדידות יהיו מהימנות וכולי. (פירוט המשימה נמצא בעמוד 44 של הספרון – Appendix C: Statement of Task).

המועצה אספה כמה מדענים בכירים מאד עם רקע מתאים – כאלה שמאמינים בתיאוריה כפי שהיא מוצגת היום. השם הבולט לעין ברשימה הוא ג'יימס הנסן (שייך ל NASA), הוא מי שכיום נחשב לממציא ההתחממות הגלובלית על פי מאמרים שפרסם בשנות השמונים. בראש הוועדה שמו את תומאס קארל (שייך ל National Climatic Data Center). אותו קארל פירסם בשנת 1995 מאמר שדן ספציפית בנושא של הוועדה: עקרונות מדידה של מערכות אקלים. הוא ביסס אז עשרה עקרונות הגיוניים ביותר ולמעשה הדו"ח שנכתב ממליץ מאד לקבל בדיוק את מה שכתב אז. לעניות דעתי המקצועית זו המלצה טובה ביותר, ואתן פירוט בהמשך.

אז למה אני ממליץ?

היתה לי סדרה של רשומות בה ניסיתי (לדעתי בהצלחה מועטה) להסביר את דעתי על מצב התיאוריה שפעם נקראה "התחממות גלובלית באשמת בני אדם" והיום קוראים לה בקיצור "שינויי אקלים". הטענה ברשומה המסכמת על "מדע" האקלים היתה שהנתונים והמדידות ההסטוריות לא מספיקות אפילו לביסוס הטענה שכדור הארץ מתחמם. פשוט אין מספיק נתונים מהימנים. זו לא טענה פשוטה, יש צורך בידע סטטיסטי כדי להעריך אם מה שאני אומר נכון או לא, ולרוב קוראי אין את הידע הנדרש. ניסיתי להסביר מה עשו חוקרי האקלים כדי ליצור את הגרפים שכאילו מראים שיש התחממות. הדרך הסטטיסטית שהם בחרו בה מלאה בכל כך הרבה טעויות יסודיות, שסברתי שאוכל להסביר אותן גם לקהל הרחב. אולי הצלחתי, אבל נראה לי שלא.

והנה דו"ח שכתבו הכהנים הגדולים של התיאוריה, והם פחות או יותר מגיעים לאותה מסקנה כמוני. הם כמובן לא סבורים שהדרך שלהם אינה נכונה. הם כן סבורים שהמדידות של האקלים (הסטוריות עד להווה שלהם בשנת 1999) ממש לא מספיקות כדי להעריך בוודאות מה מצב האקלים וכדי לעקוב אחר שינויי אקלים. הם מציעים עשרה עקרונות לאיסוף נתונים שיכולים לשפר את המצב מאד. המצב היה רע במיוחד עבור מדידות טמפרטורה של פני הים ושאר פרמטרים ימיים (מליחות, חומציות, רוח מעל פני הים). אני שמח לבשר לכם שלפחות בעניין מדידת טמפרטורת הים המצב השתפר מאד מאז הדו"ח. הנה מה שהם מסכמים:

Climate researchers have used existing, operational networks because they have been the best, and sometimes only, source of data. Deficiencies in the accuracy, quality and continuity of the records, however, still place serious limitations on the confidence that can be placed in the research results.”

זה מה שאמרתי בסדרת הרשומות על האקלים. אבל הציטוט הזה הוא מהאנשים שמובילים בתחום, ומהמאמינים הגדולים בתיאוריה, כולל "ממציא" ההתחממות הגלובלית. אז למי שאינו מאמין – קנה את הספרון וקרא בעמוד 2 ושוב בהמשך.

ולמי שרוצה לחזור אל סדרת הרשומות בנושא שלי לפי סדר (או למי שזו לו פעם ראשונה) – הנה הן לפי הסדר:

  1. בְּרֵאשִׁית נוֹצַר כָּאוֹס – מציג את הנושא ומראה שני גרפים של התחממות
  2. ההתחממות הביתית של משפחת שליו – מציג את הרעיון של ממוצע של מדידות, עם טעויות לוגיות הקלות לזיהוי
  3. עזרה בשיעורי הבית – אני מבהיר על מה להסתכל בגרפים של ההתחממות, למי שלא טרח לחשוב למרות שביקשתי
  4. המקום הכי חם והמקום הכי קר – קצת ידע כללי על הטמפרטורות הנמדדות על פני כדור הארץ
  5. דת המדע – מסביר מהו מדע לפי מה שמקובל במדעי הטבע ומיני לימודי הנדסה.  חשוב ביותר לצורך הבנת הנושא, ועוד יותר מכך כדי להבין אותי
  6. מה ניתן לעשות עם ידע כללי – אומר שאי אפשר לדעת אם כדור הארץ מתחמם או לא, כי אין מספיק נתונים מהימנים. לדעתי ההסבר מדוייק ונגיש.
  7. גובה הכיתה, שיעור בסטטיסטיקה – מעין הכנה לרשומה הסופית. הטעות הלוגית החמורה ביותר שעושים החוקרים בימינו מודגמת באמצעות מדידת הגובה הממוצע של ילדים בכיתה.
  8. "מדע" האקלים – סיום הסדרה. מסביר למה הגרפים של ההתחממות הגלובלית הם שטות מוחלטת, או הונאה מכוונת.

עוד סיבה להמליץ

למי שלומד את נושא הסביבה, אקלים וכיוצא באלה,  המאמר המקורי של קארל משנת 1995 וגם סיכום העקרונות שלו בספרון זה הם מקור מידע חשוב. בדרך כלל מלמדים את התיאוריה מבלי להסביר יותר מדי איך הנתונים נאספים ומה הבעייתיות שבהם. זה חשוב מאד לדעת. בנוסף, אלה עקרונות חשובים גם לנושאים אחרים, לכל מי שמתכנן מערכות מדידה בקנה מידה גדול. למרות שהדו"ח נכתב מתוך נקודת מבט של מאמינים (במובן הדתי) בתיאוריה, אין שום דבר משמעותי בדו"ח שאני יכול לחלוק עליו. בהרבה מהמקרים, אלה עקרונות שאני משתמש בהם בעבודה במדעי המחשב, בתחום שאינו קשור כלל לאקלים. אסכם פה כמה מהעקרונות החשובים ביותר לצורך המחשה.

עקרון מספר שלוש: תיעוד מלא של metadata. הכוונה למידע על מערכת המידע. לדוגמה: אם זו מערכת מדידת מזג אויר במקום מסוים אז צריך לדעת את המקום המדוייק (לא רק באיזה עיר זה נמצא). צריך תיעוד הסביבה של המקום (ליד בית או כביש?) ועדיף תיעוד מצולם. תיעוד של איזה מכשירים (עם מספר מוצר ומספר סידורי אם יש) עושים את המדידות. מתי כוילו? מתי מתבצעות המדידות? יש לתעד כל שינוי במידע הנ"ל. מה קורה אם אין תיעוד? אחרי מאה שנים מנסים לגלות למה קפצה הטמפרטורה שמדדנו, ואנחנו לא יודעים אם החליפו מד חום, העבירו את התחנה למקום אחר, הציבו מזגן ליד התחנה, או מטוס סילון (כן, זה קורה) או סתם עברו למדוד בצהריים במקום בבוקר. בלי מידע על מהות המדידה אפשר לזרוק את המדידות עצמן לפח.

עקרון מספר שניים: ניסויים מקביליים. זה לא מסובך כמו שזה נשמע. נניח רוצים לשנות מערכת מדידה (לדוגמה תחנת מזג אויר). במקום פשוט להזיז או להחליף מכשירים או כל שינוי אחר, צריך לחשוב מה יקרה. שינוי התחנה יכול לשנות את אופי המדידה. אז צריך למדוד במקביל במשך זמן רב בשתי השיטות (התחנה הישנה כמו שהיא היתה, והמיקום או הציוד החדש). ככה צוברים מידע מקביל משתי שיטות המדידה ואפשר לוודא שאין שינוי באופי הנתונים, או לחילופין לקבוע יחס בין נתונים מסוג אחד לנתונים מסוג אחר. ככה יוצרים המשכיות בהיסטוריה של הנתונים. כמובן שלפי העיקרון השלישי יש לתעד במדוייק את כל מה שנעשה.

עקרון רביעי: איכות והמשכיות המדידות. יש לבדוק באופן קבוע את איכות המדידות (כיול) ולוודא שיש המשכיות לטווח ארוך של המדידות. אם כל תחנת מזג אויר נשמרת רק לטווח קצר, אי אפשר לתעד התחממות שנמשכת מאה שנים.

עקרון עשירי: חופש גישה למידע. צריך להיות חופש גישה מלא לכל הנתונים (כולל הנתונים על המדידות: metadata) לכל מי שחפץ בכך. בענייני אקלים חשוב שחופש הגישה יהיה גלובלי, כי אי אפשר להבין אקלים רק ממדידות של איזור אחד. כל כדור הארץ הוא מערכת אחת.

אז מה התפתח מאז

אנו יודעים שלמרות שהמאמינים הגדולים בתחום אמרו שהנתונים לא מספיק טובים לצורך ביסוס התיאוריה, הם ממשיכים לטעון מאז ועד היום שה"מדע סגור וחתום" ואין כלל ספק בהתחממות. שנתיים אחרי הדו"ח התפרסם גרף "מקל ההוקי" המפורסם שמאז הופרך כלהטוט בסטטיסטיקה. הגרפים שאני ניתחתי ברשומות שלי גם הם סוגי להטוטנות כזאת, ללא הצדקה הגיונית. אם הנתונים היו טובים מספיק כדי להוכיח את התיאוריה, לא היה צורך בטריקים והונאה.

הדו"ח הצליח להשפיע לפחות בתחום מדידת פני הים. נוצר פרוייקט ARGO אשר משנת 2000 ואילך התחיל למדוד את האוקיינוסים באופן יותר שיטתי ומדוייק. הפרוייקט כולל כשלושת אלפים תחנות מדידה שמפוזרות באקראי באוקיינוסים ומודדות את פני הים ואת עומק הים (עד 2000 מטר) באמצעות מיטב המכשור. מה שהיה קיים קודם זה מדידות שנעשו מאוניות שנעו בנתיבי סחר או צבא, ולא היה כיסוי טוב של שטח האוקיינוסים. איכות המדידת של פני הים היתה כל כך גרועה שממש אי אפשר לדעת מה היה מצב הים לפני הפרוייקט החדש. למרבית הצער, 3000 תחנות מדידה מספיקות בקושי כדי להראות התחממות של מעלה צלזיוס אבל לא פחות מזה. על פי התיאוריה המקובלת היתה התחממות של רק רבע מעלה בעשרים השנים האחרונות, כך שהמערכת החדשה לא מראה שום התחממות. כדי לגלות התחממות כזאת קטנה צריך בערך חמישים אלף תחנות. אז מה עשה אותו תומאס קארל? הוא פרסם מאמר בשנת 2015 בו הוא "מתקן" את המדידות של המערכת החדשה כך שיתאימו למדידות לא מהימנות מספינות וככה הוא גילה שה"עצירה בהתחממות בעשרים השנים האחרונות" היא רק אשלייה. מאז הוכח שוב שהוא טועה קשות, אבל לא צריך להיות חכם גדול בשביל זה. אם יש שתי מערכות מדידה, אחת מדוייקת ואחת לא מהימנה, אז משתמשים במערכת המדוייקת. ואם זה לא מראה את מה שרוצים, אז אין מה לעשות.

כמה שנים אחר הדו"ח עברו כמה מבכירי המדענים על העקרון העשירי של חופש המידע. כאשר ביקש מדען אחר לקבל את הנתונים ושיטות החישוב שלהם, הם ענו שאינם רוצים לשתף כי הוא מנסה להוכיח שהם טועים. זה העיקרון הבסיסי של מדע: הנסיון להפריך תיאוריות הוא הדרך היחידה בה מדע מתקדם. מה שמחברי הדו"ח התכוונו לומר הוא שהם רוצים גישה חופשית למידע. הם לא תיארו לעצמם שמישהו שאינו מה"מאמינים" יקבל את אותו חופש המידע.

 

עורבנים, עקעקים וקִיק

הרשימה שבכותרת היא למעשה כל נציגי משפחת העורביים בארה"ב (Corvidae) שאינם מסוג עורב (Corvus), והם נושא הרשומה. על העורבים ודאי אכתוב בנפרד.  רשומה זאת הולכת להיות צבעונית במיוחד כי ככה הם העורבנים השונים בארה"ב.

העורביים הם ציפורי שיר הידועות ברמת האינטליגנציה הגבוהה שלהן. למעשה, התחלתי את הסדרה על עורבנים באמריקה עם תיאור של Scrub Jay. אלה מיני עורבנים שנעשים עליהם מחקרים רבים, והתגלו כחכמים במיוחד. תיארתי אז איך חלקם הקטן שיודע איך לגנוב אוכל לאחרים, גם יודע להזהר מגנבים. יש חמישה מינים בסוג זה של עורבנים ולאחרונה גיליתי שיש לי צילום של מין נוסף שקיים במרכז ארה"ב: Woodhouse’s Scrub Jay . הצצילום מטקסס, מלפני שנים רבות ובאיכות נמוכה. אז הנה דוגמה לשלושה מינים שונים שמאד דומים זה לזה:

אגב, למי שמעוניין במידע מדוייק על ההבדלים בין סוג, מין, משפחה וכיוצא בזה, מוזמן לעיין ברשומה על טקסונומיה שכתבה עננת.

מה בין עורבני אירופי לעורבני אמריקאי?

הנה שני צילומים של עורבני שחור־כיפה, שבאמריקה קוראים לו Eurasian Jay.

SONY DSC
Eurasian Jay
SONY DSC
עורבני שחור כיפה

העורבני שחור־הכיפה מוכר מאד בארץ, ועל שמו נקראים הרבה מינים אמריקאיים בשם Jay שבעברית בחרו שיהיה "עורבני". אבל, כרגיל בדברים כאלה, הוא אינו קרוב ביותר לעורבנים האמריקאיים. מי שהתחיל לתת שמות לבעלי חיים באמריקה עשה זאת לפי צורה חיצונית (מורפולוגיה) והיום מסווגים בעלי חיים וצמחים לפי גנטיקה. אז הציפור הקרובה ביותר לעורבני האירופי היא העקעק, ואחריהם באותה תת־משפחה (Corvinae) נמצאים העורבים. לעומתם, העורבנים האמריקאיים שייכים לתת־משפחה אחרת: Cyanocoracinae (על שם צבע התכלת).

Steller’s Jay and Blue Jay

הצילום בראש הרשומה הוא של עורבני על שם סטלר (או שטלר): Steller’s Jay. אותו צילום בדיוק (של אשתי היקרה) מופיע ברשומה על אותה ציפור שכתבה עננת אחרי טיול שערכו יחדיו. יש לה גם רשומה קודמת על מין זה, שמסבירה על מקור שמו, ושאר פרטים מעניינים. מומלץ מאד לקרוא. אני רק אוסיף מעט פרטים נוספים. יש שני מיני עורבנים הנפוצים מאד בקליפורניה. האחד הוא California Scrub Jay (שגם עליו כתבה עננת) ובית הגידול שלו איזורי שיחים הצמודים לעצי אלון. השני הוא Steller’s Jay והוא מעדיף יערות של מחטניים. לכן הוא נפוץ בעיקר לאורך ההרים של קליפורניה עד אלסקה, אבל גם ליד הבית אנו רואים אותו, אם מטיילים באיזור עם הרבה מחטניים, כמו יערות Redwood. יש לו צבע כחול שיכול להיות מבריק מאד או כהה, לפי התאורה, וציצית גדולה על הראש. הנה שני צילומים שלו, אחד מהם ראוי להכלל באחת התערוכות שלי, רק בגלל הצבע:

DSD_1062 Stellers Jay
Steller's Jay
IMG_1554 Stellers Jay
Steller's Jay

יש עוד עורבני מאותו סוג (Cyanocitta) והוא העורבני הנפוץ במזרח ארה"ב: Blue Jay. אגב, משמעות השם Cyanocitta הוא "עורבני כחול". גם זה עורבני יפה במיוחד עם ציצית, ויצא לי לצלם אותו בעיר אוסטין שבטקסס. שני מינים אלה הם העורבנים היחידים בארה"ב עם ציצית.

DSD_6636 Blue Jay
Blue Jay
DSD_6652 Blue Jay
Blue Jay

במרכז ארה"ב יש תחום קטן בו שני העורבנים חיים, ויש גם יצורי כלאיים ביניהם. מעולם לא צפיתי בכאלה, אבל התערובת שלהם יפה יותר מכל מין בנפרד.

Gray Jay and Green Jay

יש עוד כמה עורבנים באמריקה, בצבעים שונים. פגשתי וצילמתי שניים מהם: האפור והירוק. יש מספר עורבנים (וגם עורבים) שידוע שהם משתמשים בכלים. הם משתמשים באבנים כדי לשבור אגוזים, או במקלות כדי לשלוף חרקים מחורים בעץ. אחד מהחכמים הללו הוא עורבני יפה במיוחד: Green Jay. יחד עם שני מינים נוספים, Brown Jay שכולו חום וגם Mexican Jay שכולו כחול, הם מינים ממרכז אמריקה ומקסיקו שמגיעים צפונה עד טקסס ואריזונה בלבד. את העורבני הירוק פגשנו בפינה הדרומית של טקסס, קרוב למקום בו עבר הוריקן הארווי השבוע. (אגב, אם קראתם את הרשומה על העגורים הנדירים Whooping Crane, השמורה שלהם היא הנקודה בה הכה ההוריקן את חוף טקסס. למזלם, זו העונה בה העגורים נמצאים בצפון הרחוק).

DSD_5567 Green Jay
Green Jay
DSD_5322 Green Jay
Green Jay

העורבני האפור (Gray jay) הוא מסוג אחר שנמצא בעיקר בצפון ארה"ב. פעמיים ראינו אותו, רק בערב באתר קמפינג, והם באו לגנוב אוכל. בגלל השעה וחוסר ההכנה לצילום (התיישבנו לאכול!) הצילומים לא מוצלחים. בפעם הראשונה זה היה השמורת Grand Teton National Park שבמדינת וייאומינג (ציפור עם ראש בהיר) והשניה בשמורה Lassen Volcanic National Park שבצפון קליפורניה (ציפור עם ראש כהה, תת־מין מערבי). הציפור השניה היתה חוצפנית במיוחד: ירדה אל שולחן האוכל כאשר הבנות היו ישובות שם, נעמדה על קערת הסלט וגנבה חסה. אבל מיד ברחה ולא נעמדה לצילום יפה – כפויית תודה שכמותה.

IMG_3988 Gray Jay
Gray Jay – rocky mountains subspecies
SONY DSC
Gray Jay – pacific subspecies

עקעקים

העקעק הזנבתן (Eurasian Magpie) הוא כנראה המין המקורי ממנו התפתחו שאר העקעקים. זאת ציפור נפוצה ביותר באירופה ואסיה, גדולה למדי וחכמה במיוחד. כמו שאר מיני משפחת העורביים יש לה מוח גדול מאד יחסית לגודל הגוף (בדומה ליחס שיש לפרימאטיים ובני אדם). פרט לפרימאטיים עילאיים (דוגמת השימפנזה והאדם) זה בעל החיים היחיד שהוכח שהוא מסוגל לזהות את עצמו במראה. יש להם גם מבנים חברתיים מורכבים וגם מנהגי אבלים – הם מניחים זרי ענפים ליד ציפור מתה. עננת כתבה רשומה יפה על העקעק הזנבתן.

יש מין עקעק אמריקאי שנראה זהה לחלוטין לעקעק הזנבתן. ראיתי את העקעקים באירופה וצילמתי את האמריקאי, ואיני רואה כל הבדל ביניהם. יש ויכוח אם הם אותו מין, או שנפרדו מספיק. משערים שההפרדה בין האוכלוסיות היתה לפני יותר ממיליון שנים…

IMG_3617 Black billed Magpie
Black-billed Magpie
DSF_3761 Black billed Magpie
Black-billed Magpie

יש עוד אוכלוסיה נפרדת של עקעק שחור מקור, זהה במראה ובהתנהגות לעקעק הזנבתן – זו אוכלוסיה שנמצאת בקוריאה. משום מה מחשיבים אותם כתת מין של העקעק הזנבתן. ורק עוד מין אחד קיים בעולם, והוא אנדמי לקליפורניה: עקעק צהוב מקור: Yellow-billed Magpie. הוא נראה קצת שונה מהעקעקים האחרים, כמעט אין חפיפה בין האוכלוסיות, והוא קצת קטן יותר. בנוסף לזה הוא התאקלם טוב בעמק המרכזי של קליפורניה, שיש בו אקלים חם במיוחד אותו לא סובלים העקעקים האחרים.

IMG_4437 Yellow billed Magpie
Yellow-billed Magpie
SONY DSC
Yellow-billed Magpie

המוזר הוא שמבחינה גנטית העקעק שחור המקור האמריקאי קרוב יותר לעקעק הקליפורני מאשר לעקעק האירופי, למרות שמבחינת מראה הוא זהה לאירופי. ולכן יש ויכוח אם להפריד אותם לשלושה או ארבעה מינים (גם לקוריאני מגיע מין נפרד) או להחשיב את כולם כאותו מין.

ויש גם את העקעק הכחול במערב אירופה. הוא סווג בטעות כעקעק, אבל בבדיקות גנטיות רואים שאינו קרוב להם, ויש אפילו אפשרות שאינו שייך למשפחת העורביים.

Nutcracker

Clark’s Nutcracker הוא מין מהסוג Nutifraga (שפירושו "מפצח אגוזים") ואיזור הגידול שלו הוא מערב צפון אמריקה לאורך רכסי ההרים של הסיירה נבדה, ורכסים מקבילים ממקסיקו עד קנדה ואלסקה. הם חיים רק ביערות אורנים בגבהים של מעל אלף מטר מעל פני הים. מזונם בעיקר צנוברים של אורנים. סוג זה ציפור נראה דומה לעורבני, אבל קרוב במיוחד דווקא לעורבים. בעברית הם נקראים קִיק. באירופה יש מין אחר שנקרא קיק האגוזים, ובהרי ההימלייה יש עוד מין (או תת מין) שהוא קיק האגוזים הגדול. וזה כל מה שיש.

DSC_7343 Clarks Nutcracker
Clark's Nutcracker
DSC_7357 Clarks Nutcracker
Clark's Nutcracker

אנו פוגשים אותם כמעט בכל טיול בהרים בקבוצות משפחתיות.

סיום

מקווה שנהניתם מהצבע והגיוון. ארבעה מהצילומים שהופיעו פה נועדו קודם לאחת ה"תערוכות" שתכננתי לעתיד. הצילומים היו מועמדים רק בגלל הצבעים העזים – זה הביא לי את רעיון שהגיע הזמן להשלים את הכתוב על עורבנים. אבל הם מעניינים לא פחות בגלל ההתנהגות. אם תשמעו פעם חתול מיילל על עץ – זה יכול להיות עורבני שחור־כיפה (אשתי היתה עדת ראייה לכך). בפעם בה אכתוב על עורבים אספר על דברים מדהימים עוד יותר.

 

 

 

 

 

 

תערוכה ראשונה

התחלתי בתחביב צילום כדי לתעד טיולים ומהר מאד הבנתי שהעיקר בשבילי הוא בעלי חיים ורק לפעמים נוף. התיעוד עוזר לי מאד ללמוד על הטבע ולזהות מה אני רואה. לא הייתי טוב בתחביב הצפרות בו עסקתי בילדותי. היה לי קשה להבחין בפרטים ולזכור אותם. הצילום שינה את הכל.

מעולם לא ניסיתי לצלם לצורך אומנותי. קשה לי אפילו להסביר מה זה צילום אומנותי, ואיני יודע אם זה אפשרי. בשבילי: צילום אומנתי זה משהו שאני מוכן להדפיס ולתלות על הקיר בבית או במשרד. (יש לי צילום של כל בת במשרד, אני כמובן מתכוון לנושאים אחרים). אז מה הופך את הצילום לאומנותי בשבילי? יש צילומים שיש בהם אירוע. ריב בין בעלי חיים, צייד, סקס, משפחה עם תינוקות, איזה סיפור מעבר ל"ראיתי ציפור כחולה". זה תמיד משפר את הצילום. לפעמים מספיק שילוב צבעים יפה, גיוון, הדרך שבה דברים שונים נראים באותה מסגרת. מה שקוראים לו קומפוזיציה. אין לי מושג מה טוב או לא במקרה כזה, אבל אני יודע מה מתאים לטעמי. ויש סתם בעלי חיים יפים מאד בפני עצמם, שוב זהו טעם אישי. ויש כאלה שנתפשו בצילום בתנוחה מוזרה או מעניינת (אולי גם זה סוג של "אירוע"). ולפעמים זהו נוף מרשים כל כך שגם אני מצלם אותו, ולא רק אישתי.

כדי לצבור הרבה צילומים אומנותיים יש לצאת ולחפש אותם. מי שעוסק בזה מתכנן מראש. יוצא רק כאשר התאורה מתאימה. הולך למקומות בהם דברים מסויימים הולכים לקרות. לוקח את הציוד המתאים. אני לא מתכוון לעסוק בזה. אבל אני מצלם הרבה, ולפעמים יש הזדמנויות למשהו מיוחד, ולפעמים זה מצליח. שמעתי פעם את ההגדרה ש"אומנות זה לדעת איזה טעויות לשמור". אז במשך שבע השנים האחרונות בהם אני מצלם במצלמות SLR צברתי מאות אלפי צילומים, ואולי אחד מכל אלף ממש מוצלח להדפסה מקצועית ותלייה על הקיר. אז ברשומה הזאת היא ראשונה בסדרה: תערוכה של כמה מהצילומים היותר מוצלחים לדעתי אני מתכנן לקיים מדי פעם תערוכות כאלה בבלוג..

אני ממליץ לפתוח כל צילום בנפרד ולהתבונן בהגדלה. כיוון שיש מגבלות בבלוג, אני מקטין מאד את הרזולוציה וגם מוסיף כיתוב קטן למטה. מה שאני שולח להדפסה קצת שונה…

בראש הרשומה צילום (לא הכי מוצלח) של Crater Lake National Park. הנוף שם מדהים ביותר, וקל להוציא צילום מעניין. שני הצילומים הבאים מדגימים אירוע. שחפית (Forster’s Tern) תפסה דג, וחברותיה באו להשתתף או לקחת לה אותו. הצילום הראשון מכיל יותר "סיפור" לטעמי, אבל הפוקוס לא מספיק מדוייק. השני יותר ממוקד ואותו אני הייתי בוחר לתלות על קיר.

DSC_2611
Forster's Tern
DSC_2618
Forster's Tern

קשה לצלם "אירועים" של בעלי חיים. זה בדרך כלל קורה מהר ויש תנועה. צריך להגיב מהר מאד וקשה לשמור על קומפוזיציה ופוקוס. מי שעוסק בזה במקצועיות הולך למקומות בהם ניתן לראות הרבה "אירועים" כאלה, ומצלם הרבה מאד לפני שמייצר משהו מספיק טוב. אני מסתפק במזל. האירוע הבא הוא ציפור מתרחצת. זהו שלצדף שחור (Black Oystercatcher). הוא (או היא) עסק ברחצה קרוב אלי במשך מספיק זמן ואיפשר לי לצלם כמה תמונות. זו ציפור מיוחדת ויפה גם ככה, ותוספת הרחצה משדרגת את הצילום.

DSC_9575
Black Oystercatcher

ולפעמים סתם ציפור כחולה יפה מספיקה. אבל אז צריכה להיות חדות (פוקוס) מדוייקת, רקע מטושטש מספיק כדי להדגיש את הצבעים ורצוי שילוב יפה בין הרקע לציפור. ככה זה עם הצילום הבא:

DSD_7797
Western Bluebird – male

ולא חייבים ציפורים. אפשר בעלי חיים נחמדים, ורצוי בתנוחה מעניינת. אין לי מושג למה הצילום של הסנאי מוצא חן בעיני, אבל אני אדפיס אותו ואתלה… כלב הים פשוט נראה חמוד בתנוחה שמצאתי אותו.

DSC_7274
Douglas's Squirrel
DSC_9613
Harbor Seal

כמובן שתמיד יש יתרון למשפחה עם תינוקות

DSC_2709
Wood Duck – female with young
DSC_2733
Canada Goose family

חרקים יכולים להיות יפים ומעניינים במיוחד. הגדלה של משהו קטן מאד יכולה להוסיף מימד אומנותי לצילום כמו השפירית הבאה:

DSF_3014

ולעיתים נדירות אני חוטא בצילומי נוף. פרחי הפרג על Figueroa Mountain היו מחזה מרהיב שהייתי חייב לתעד עם המצלמה של אישתי. וצילום השקיעה של הקורמורנים השבים אל הסלע עליו ינוחו בלילה גם כן קרץ לי במיוחד.

DSC02407
California Poppy Field on Figueroa Mountain
SONY DSC
Cormorants Returning to Morro Rock

ואני חייב לסיים עם הצילום שנמצא בראש הבלוג: לבנית אדומה (Reddish Egret) שנראית מאיימת על קבוצה של כפנים ורודים (Roseate Spoonbill) למרות שהכפנים מתעלמים ממנה. מצא חן בעיני שזה יהיה בראש הבלוג: אני גם לפעמים עושה הרבה רוח, אבל לא מרשים במיוחד. לכאורה זהו צילום של "אירוע", אבל זה לא המצב. הלבנית האדומה צדה ככה: עושה צל ואז הדגים מנסים להתחמק ויוצאים ממחבואם. היא התקרבה אל הכפנים כי הם מסלקים את הדגים מהקרקעית, אז יותר קל ללבנית לדוג שם. בכל זאת זה נראה יפה, והצבעים המיוחדים של הציפורים עוזרים לקומפוזיציה. מה שלא עוזר זה שהצילום ממרחק רב, ולכן אינו חד ומלא פרטים כמו שבאמת צריך כדי להתפאר בו.

DSD_4652
Reddish Egret and Roseate Spoonbill
DSD_4661
Roseate Spoonbill

אולי אחרי כמה רשומות של תערוכות בבלוג, אדפיס מספיק צילומים לתערוכה שאינה אלקטרונית.

ציפור בסבך

יש ציפורים (ובעלי חיים אחרים) שקשה מאד לראות, לא בגלל שהן קטנות או נדירות אלא בגלל שהן נחבאות. הנושא הפעם הוא ציפורים שנחבאות באיזור גידול אחד: סבך של קנים, סוף או עשבים גבוהים באיזור ביצתי או צמוד לחוף. הסבך משמש מסתור וגם הסוואה. לוקח זמן רב והרבה סבלנות לצבור מספיק צילומים לרשומה על ציפורים שלא נראות. כל תצפית היא חגיגה, וכל צילום טוב אושר ממש. לפני שבוע בדיוק, לקחה אותי אשתי היקרה לשמורה קטנה בעיר אוקלנד, על חוף המפרץ. שם ראיתי לראשונה (וצילמתי) את הרלית הגדולה המקומית Ridgway’s Rail. אוסף הצילומים גדל מספיק כדי לאפשר רשומה מלאה!

אנפות מסורטטות

אבל אתחיל דווקא עם אנפות: הצילום בראש הרשומה הוא של אנפה מסורטטת אמריקנית – American Bittern. יש בארץ ציפור דומה לה, אך גדולה יותר: אנפה מסורטטת – Great Bittern .לאנפות המסורטטות יש פסי אורך על הגוף והצוואר. הפסים מותאמים טוב לסבך הקנים ויוצרים הסוואה נהדרת, כמו בצילום הבא.

DSD_2743 bittern
There is an American Bittern in there!

האנפה המסורטטת נוהגת לשמור על צוואר ישר במידת האפשר, בניגוד לצוואר מקופל הנהוג על ידי שאר אנפות. דוגמת הפסים עובדת טוב יותר כאשר הצוואר ישר. לעיתים נדירות אפשר לראות אותן הולכות בשטח פתוח, וגם אז ההליכה נראית מאד מוזר עם צוואר ישר, כאילו ההסוואה ממשיכה לעבוד:

SONY DSC
American Bittern

האנפה אינה ציפור נדירה, אבל ראינו כאלה מספר פעמים מועט. אנפות בדרך כלל שומרות על תנוחה אחת ללא תזוזה במשך הרבה זמן. אנפה מסורטטת שלא נעה קשה מאד לגילוי, אפילו אם עוברים קרוב. כל הצילומים שלי הן בגלל שהבחנתי בתנועה, בדרך כלל אנפה שעפה ונחתה בין הקנים. כיון שידעתי שהיא שם, אפשר היה לצלם.

DSC_9972 bittern
American Bittern

יש לאנפה המסורטטת קרובת משפחה קטנה הרבה יותר: אנפית גמדית אמריקנית – Least Bittern. יש גם מקבילה שלה בארץ: אנפית גמדית – Little Bittern. בשני המקרים אלה ציפורים ביישניות הרבה יותר מהאנפה המסורטטת הגדולה, ובנוסף גם נדירה במקום בו אני גר. אז אין לי צילומים שלהן.

משפחת הרליות

רליות הן ציפורי מים בעלות מבנה גוצי האוהבות להסתתר בסבך קנים של ביצות. הן מאד ביישניות, ורק לפעמים יוצאות אל גבול הקנים כדי להגיע למזון שבתוך המים. זמן טוב לראותן הוא בזמן שפל במקומות בהם השפל מרחיק את המים מהקנים. אז לפעמים תצא הרלית לחפש מזון, אבל גם אז בהיסוס, ובורחת די מהר פנימה למסתור. קשה מאד למצוא אותן. לפעמים בזמן גאות גדולה איזור המחייה שלהן מוצף מדי וגם אז ינדדו באור יום למצוא מסתור חדש. חוץ מזה, הן נשארות בסבך ונוהגות לחפש מסתור חדש רק בלילה.

בישראל יש מין אחד מסוג רלית: רלית המים. אבל מהמשפחה יש כמה מינים של ברודית, וגם מלכישליו. באמריקה זה הפוך: יש רק מין ברודית אחד, אבל מספר רליות.

באמריקה יש שני מינים של רליות קטנות במיוחד – בערך בגודל של דרורים: רלית שחורה ורלית צהובה. משום מה איזור התפוצה שלהן חופף איזורים בהם יש פעילות רבה של צַפָּרִים. הן כל כך נחבאות שלא ממש ברור אם אלה ציפורים נדירות או מצויות. בכל מקרה יש מעט תצפיות ולי אין אפילו לא צילום אחד. לעומת זאת מצאתי את הרלית שבגודל בינוני: רלית וירג'יניה, שתיים משלוש הגדולות: Ridgway’s Rail and Clapper Rail.

רלית וירג'יניה – Virginia Rail

SONY DSC
Virginia Rail

בפעם הראשונה שראיתי רלית זה היה בשמורה בצפון קליפורניה, שם המין היחיד שיש הוא Virginia Rail (צילום ממעל). לכן הזיהוי היה קל – כי למי שאינו מתמצא זו יכולה להיות משימה קשה. היו לי כמה שניות לצילום מהרגע בו הבת הגדולה צעקה "הנה רלית" ועד שהציפור שבה למסתור. היא התלהבה מאד גם כן, וכששבנו הביתה ציירה את מה שראתה (צבעי אקריל על בד). היא היתה בקושי בת עשר אז.

SONY DSC
Virginia Rail, Caspian Tern, Red-winged Blackbird and Snowy Egret

זו רלית בגודל בינוני, כמו עורבני אירופי בערך. מאז ראינו אותן כמה פעמים – זו הרלית הנפוצה באיזור. לא פשוט לצלם רליות. בדרך כלל יש מעט זמן, והסבך מקשה על מציאת פוקוס טוב. בצילומים הבאים, הראשון מראה את הציפור כמו שבדרך כלל היא אמורה להיות, והשני כשהיא יוצאת מהמסתור לאכול.

DSD_3689 virginia rail
Virginia Rail – hiding
DSD_3696 virginia rail
Virginia Rail

Ridgway’s Rail and Clapper Rail

DSF_4704 ridgway rail
Ridgway's Rail

באמור, לפני שבוע בדיוק ראיתי לראשונה Ridgway’s Rail, והצילום ממעל הוא הנסיון הראשון שלי עם הציפור. התיישבנו על מעין מזח שמשקיף על הסבך, והבת הגדולה כמובן גילתה את הציפור ראשונה. לקח זמן לכולנו לראות שהציפור באמת שם. הציפורים האלה צועקות בקול רם מאד וקוראות זו לזו. הנה ציפור צועקת:

DSF_4712 ridgway rail
Ridgway's Rail

אחר זמן מה, החליטה הציפור לאזור אומץ ולצאת קצת החוצה. היא גדולה הרבה יותר מרלית וירג'יניה, בערך בגודל של תרנגולת קטנה. יש לה גם ירכיים מוצקים כמו של תרנגולת.

DSF_4731 ridgway rail
Ridgway's Rail

עד זמן לא רב, המין Clapper Rail כלל שלוש אוכלוסיות גדולות: בחוף הדרום מזרחי של ארה"ב (מפרץ מקסיקו, ממקסיקו ועד פלורידה), בחוף מערבי של היבשת (ממקסיקו עד מרכז קליפורניה) ומדרום מקסיקו עד דרום אמריקה. האוכלוסיות נחשבו תתי מינים מאד מובהקים ולכל אחת היתה תכנית שימור אחרת ממילא. אז הפרידו אותם למינים נפרדים. בקליפורניה קוראים להם Ridway’s Rail, ובטקסס קוראים להם כמו פעם Clapper Rail. לפני שנתיים בביקור בדרום טקסס יצא לנו לצפות במין המקומי.

DSD_6240 clapper rail
Clapper Rail
DSD_6243 clapper rail
Clapper Rail

כרגיל עם רליות, קשה מאד לצלם דרך סבך, והציפור לא שיתפה פעולה.

ברודית אמריקנית – Sora

DSD_6212 sora
Sora

ברודיות הן סוג במשפחת הרליות. הן קטנות, עם מקור קצר הרבה יותר, אבל מתנהגות די דומה לרליות. הן יוצאות יותר בקלות מחוץ לסבך ולכן רואים אותן קצת יותר. באירופה קוראים להן Crake אבל משום מה המין האמריקאי נקרא Sora. הצילום ממעל הוא מטקסס, באותו מקום בו ראינו Clapper Rail. שוב, הסבך מסבך את הצילום. הציפורים נחבאות מהר. שני הצילומים הבאים הם מקליפורניה, הפעם הראשונה בה ראיתי את הציפור (וגם את החרטומן שבא בהמשך). גאווה מיוחדת יש לי על שתפסתי אחת מהן בתעופה.

SONY DSC
Sora
SONY DSC
Sora

Wilson’s Snipe

DSD_4053 snipe
Wilson's Snipe

הציפור האחרונה בסדרה אינה ממשפחת הרליות. זו חרטומית וילסון. עד לפני כמה שנים נחשבה לאותו מין כמו חרטומית ביצות הנפוצה בארץ (ובאירופה), אבל האוכלוסיה האמריקאית הופרדה למין נפרד. זו ציפור קטנה יחסית, גוצית, ונסתרת יותר בעשביה שלחוף אגמים וים מאשר בסבך קנים. עדיין הן נסתרות למדי וראיתי מעט מאד מהן למרות שהן נפוצות. פעם, הן היו נפוצות מאד בכל המפרץ של סן־פרנסיסקו. אבל אז היתה הבהלה לזהב (שנת 1849) והעיר גדלה בבת אחת לבערך עשרת אלפים תושבים – כמעט כולם גברים צעירים. לא היתה חקלאות תומכת לעיר, אז הם צדו כל מה שזז, ואכלו הרבה ציפורי מים, איילים, דובים וכיוצא בזה. היום לא רואים הרבה את החרטומיות.

DSD_3534 snipe
Wilson's Snipe

צריך להיות צייד מיומן מאד כדי לצוד snipe. מכאן באה המילה האנגלית sniper (צלף). מי שהיה מסוגל לצוד snipe ביריה אחת היה נקרא sniper כתואר כבוד. לפעמים ניתן לצפות בהם בתעופה (קצרה ומהירה) בה הם עוברים למקום מסתור חדש מתחת לעשביה אחרת. יצא לי פעם אחת….

DSD_3501 snipe flying
Wilson's Snipe

איך סופרים?

הקדמה

זה מעין המשך לרשומה הקודמת על קצת פרספקטיבה והכחדת מינים. ליתר דיוק, הרשומה הקודמת היא מעין מבוא לרשומה הנוכחית. הרעיון על "איך סופרים כמה מינים של בעלי חיים יש בעולם" לא נולד אצלי כתוצאה מעניין בטבע. זה התחיל מבעיה במדעי המחשב, שיש בה גם סטטיסטיקה, ועניין "כמה מינים יש" הוא רק דוגמה אחת לשימוש בהבנה מתמטית. אנסה להסביר את המתמטיקה באופן פשוט ככל שניתן.

ברשומה הקודמת הפניתי את הקוראים לשתי דוגמאות של הצהרות טיפוסיות על כמה מיני בעלי חיים יש בעולם. אלה לא הצהרות של אנשים הנחשבים משונים או מחוץ לזרם המרכזי בנושא (לפחות מבחינה פוליטית). הראשון הוא הצהרה של מארגן הכנס על Biodiversity (לא יודע איך קוראים לזה בעברית, אולי "מגוון ביולוגי"?) משנת 2007.
אני ממליץ לקרוא את כל ההצהרה במקור – זה רק עמוד אחד. עיקר ההצהרה (מעבר להצהרה האופיינית על התחממות גלובלית) הוא כזה: אובדן המגוון הביולוגי הוא ממשי, כך הדגימו אלפי מדענים מהרבה מאד מדינות. הגורם הוא פעילות בני אדם (הוא אינו מציין אף גורם אחר). הכחדת המינים היא פי אלף מהנורמלי (אם לא היתה השפעת אדם). קצב ההכחדה הוא בין 18000 ל 55000 מינים בשנה. הסיבה העיקרית היא שינויי אקלים כתוצאה מפעילות אנושית. וכן הלאה…

יש לשים לב לפרטים. איך הם יודעים כמה מינים נכחדים? איך הם יודעים כמה מינים יש בעולם? איך יודעים מהו קצב הכחדה טבעי? איך בכלל יודעים שיש קצב הכחדה טבעי אחיד בכל זמן – זה סותר כל מה שאני יודע על אבולוציה. באופן כללי, ההצהרות נראות לכאורה מאד מדוייקות, אבל אם אני חושב איך הייתי בודק מה המספרים הנכונים, אין לי מושג איך זה בכלל אפשרי לבדוק. במקרה אני מבין בזה דבר מה ואנסה להסביר בהמשך.

הדוגמה השניה מגיעה מארגון WWF. שוב מומלץ לקרוא – זה לא ארוך ורצוי לדלג על הקישורים שקוראים לכם לתרום להם כסף. זו המטרה האמיתית של ההצהרה שלהם. במרכז הדף באותיות לבנות על רקע שחור יש הצהרת כוונות: "אם יש מאה מיליון מינים ואם קצב ההכחדה הוא 0.01% בשנה, אז לפחות עשרת אלפים מינים נכחדים כל שנה." הם עוד טוענים שיש להם זכויות יוצרים על הטעות המתמטית הנ"ל. הטעות כמובן היא שאם ההנחות שלהם נכונות אז בשנה הראשונה יכחדו בדיוק 10000 מינים, אבל בשנה שאחר כך 9999 מינים שזה פחות מעשרת אלפים. הם היו צריכים לומר "לכל היותר עשרת אלפים". אבל זה לא היה נשמע כל כך טוב בשביל התרמת כספים.

הם מודים בכך שלא ממש יודעים כמה מינים יש, ולכן כמה מינים נכחדים. אבל יש להם הרבה מספרים והנחות, אז אפשר לחשב ולהבהיל את הציבור. הטיעון המרכזי שלהם (שהם אומרים שהוא מדעי) הוא כמובן טמטום מוחלט. הדבר היחידי שאפשר להסיק מכל מה שנאמר אצלם זה שאין להם מושג. אבל הם יודעים בוודאות שהכל מעשה ידי אדם (ותשלחו כסף).

אז למה לא באמת יודעים כמה מינים יש, מהו קצב ההכחדה היום ומהו קצב טבעי? כדי למצוא את קצב ההכחדה, כל מה שצריך לעשות זה לספור כל שנה כמה מינים יש, ואז לחשב את היחס בין המספר של השנה למספר של שנה שעברה. יעזור מאד אם נספור במדוייק, אבל גם אמדן יהיה טוב. כל עוד זה אמדן מדוייק מאד, כי כדי לאמוד שינוי של 0.01% האמדן צריך להיות הרבה יותר מדוייק – לא יותר מ 0.001% טעות. אז איך אומדים את מספר המינים? מחליטים שכמעט כל המינים הם פרוקי רגליים ביערות גשם טרופיים. (לדעתי יש לא פחות מיני בעלי חיים בים, אבל מה אני מבין בזה). הולכים למקום נידח (צ'ילה לדוגמה, כי באמת זה מה שעשו). בוחרים עץ באקראי (אבל רק כזה שאפשר להגיע אליו). פורשים יריעות מתחת לעץ ומרססים את כולו מגזע עד צמרת בקוטל חרקים קטלני במיוחד. מנערים את העץ היטב ואוספים את התוצרת. חוזרים על זה כמה עשרות פעמים ויוצרים דגימה מייצגת. ככה לדוגמה גילו כמעט אלף מינים חדשים של חיפושיות – רק בצ'ילה. כמובן, יתכן שחלק מאלף המינים הנ"ל נכחדו בגלל הספירה. אולי זה נכון שרוב הכחדת המינים היא מעשה ידי אדם….

השאלה היא אם מתוצאות הניסויים הנ"ל ניתן לדעת כמה מינים יש בעולם. אפילו אם הניסויים היו דגימה מייצגת של בעלי החיים בעולם, התשובה הנחרצת היא שאין שום דרך לאמוד את מספר המינים בדיוק שהוא כפולה של מה שכבר מצאנו. לא רק שאין דיוק של 0.1% אנחנו לא יודעים אם האמדן שגוי פי עשר או פי מאה או אפילו פי אלף ויותר. על כך שארית הרשומה. אנסה להדגים את המתמטיקה באופן הפשוט ביותר שאני יכול.

דוגמה ראשונה: ריצוף הבית

החלק האחורי של הבית שלנו מרצף באריחי חימר מקסיקניים (היינו תוצרת מקסיקו). אלה אריחים זולים מאד, עמידים, צוברים לכלוך בקלות וקשים לניקוי. ראו דוגמה בצילום בראש הרשומה. נחליף אותם אחרי שהבנות יגדלו. המקסיקנים יוצקים את האריחים בתבניות ומשאירים אותם להתייבש בשמש. חלק מהם מתייבשים עקום, יש להם גדלים לא אחידים, וגם עוברים שם בעלי חיים ומשאירים עקבות. גם המקסיקנים משאירים עקבות (של בקבוקי בירה).

שאלה ראשונה: כמה סוגי עקבות יש בבית? זה רק לצורך הדגמה, אז לא חיפשנו מתחת לריהוט. שלחתי את הבת הצעירה לחפש בחדר שלה. היא מצאה ארבעה מיני עקבות שונים (אני מביא צילום אחד של כל סוג, אין צורך להגזים):

שלחתי בת שניה לחפש בחדר שלה. היא מצאה שלושה מיני עקבות שונים:

בחדר השינה של ההורים לא נמצא דבר (הכל מתחת למיטה….). אז כמה מיני עקבות יש בבית. לפחות ארבעה (מה שמצאה הבת הצעירה) ולא יותר משבעה (סכום מה שמצאו שתי הבנות). בפועל, מצאנו חמישה מינים: תרנגולת, ציפור קטנה, בקבוק, כלב וסנאי. שני מינים הופיעו בשני חדרים שונים.

שאלה שניה: כמה מיני עקבות יוצרו על ידי מפעל זה בכלל, ולא רק בבית שלי? איך בכלל בודקים דבר כזה? אני יכול להסתובב בעיר ולחפש בתים שרוצפו עם אריחים כאלה (זה זול אז ניתן למצוא בחנויות רבות). זו תהיה רק דגימה של התוצרת. אני יכול לקנות חבילות אקראיות של אריחים מחנויות שונות ובזמנים שונים. (הם באים בחבילות של עשרה אריחים – בדרך כלל אחד או שניים מהם שבורים). ברוב הגדול של החבילות לא אמצא אפילו עקבה בודדת. אם המדגם יהיה קטן אוכל לחשוב שאין כאלה עקבות כלל. אם אדגום הרבה יותר אולי אמצא את הנפוצים ביותר: תרנגולת, בקבוק, כלב. רק אם אשקיע באלפי דגימות אולי אמצא נחש או Roadrunner (שתי אצבעות לפנים ושתיים לאחור!). וזה מביא אותי לספירה של רק מספר בודד של עקבות. אולי פעם היה להם עובד שובב שהיה אחראי על אלפי סוגי עקבות, עשרות שונים על כל אריח בודד. אחרי זמן קצר הוא פוטר, ואם אדגום מיליונים אולי אמצא אריח שלו? אותו עובד היה יכול להיות אחראי על שינוי מספר העקבות השונות מעשר לאלף (הבדל של פי מאה). אי אפשר למצוא בדגימה סבירה אם אי פעם היה להם עובד כזה. המסקנה היא: אין לדעת.

דוגמה שניה: ספר הטלפונים

נניח יש לנו ספר טלפונים אחד (של עיר, מחוז או מדינה). כל פריט מידע (אדם) מכיל שם משפחה, שם פרטי, כתובת ומספר טלפון (נניח, לצורך הפשטות). הכל מופיע בספר ממויין לפי שם משפחה (קודם), ואם יש יותר מאדם אחד עם אותו שם משפחה אז ממיינים גם לפי שם פרטי. נשאלות שתי שאלות: כמה שמות משפחה שונים יש בספר? כמה שמות פרטיים שונים יש בספר?

הבעיה הטכנית היא: איך סופרים ביעילות? האם ניתן לספור ביותר יעילות אם רוצים רק הערכה של המספרים ולא חייבים לדייק לחלוטין? אם נחשוב על זה קצת, קל יותר לספור כמה שמות משפחה שונים יש בספר. המידע בספר ממויין לפי שמות משפחה, אז רק צריך לסרוק את הספר מתחילתו עד סופו ולספור כמה פעמים מתחלף השם מאדם אחד לבא בתור. לא צריך לזכור יותר ממספר אחד בכל רגע נתון (כמה שמות ראינו עד עכשיו). ניתן לעשות זאת במהירות אם נחלק את העבודה בין הרבה אנשים: כל אחד מקבל דף וסופר כמה שמות שונים בדף שלו. בסוף מחברים את המספרים מכל דף, וצריך להזהר משמות משפחה שנמצאים ביותר מדף אחד, אבל באופן עקרוני זו לא בעיה קשה. לא ניכנס לפרטים, אבל ניתן אפילו לאמוד כמה שמות משפחה שונים יש באמצעות מדגם אם יודעים כמה אנשים מופיעים בספר בסך הכל. גם את המספר הכולל של האנשים ניתן לאמוד באמצעות מדגם של דפים. אגב, האמדן של כמה שמות משפחה באמצעות מדגם, אינו מדוייק מאד, הוא יותא אומדן של הגבול העליון של התשובה (היינו: התשובה בסגנון "די בטוח שלא יותר מאלף").

כשזה מגיע לשמות פרטיים המצב קשה יותר. המידע לא ממויין לפי שמות פרטיים. אם סורקים (קוראים) את המידע לפי הסדר שבספר, צריך לא רק לספור שמות שונים אבל גם לזכור את כל השמות שראינו. את השם הבא שקוראים צריך להשוות לזיכרון כדי לראות אם כבר קראנו אותו או לא. בנוסף לכך, לא פשוט לחלק את העבודה. אם נחלק דף לכל איש ונבקש לדעת כמה שמות פרטיים שונים מופיעים בכל דף, איך נחבר את כל המספרים? (זיכרו את הדוגמה עם האריחים בשני חדרים שונים. 4 בראשון, 3 בשני, 5 בשני החדרים ביחד). השמות בדף הראשון יכולים להיות זהים לדף השני, שונים רק בחלקם או שונים לחלוטין. ניתן כמובן למיין את המידע לפי שמות פרטיים ואז לפתור. אבל מיון מידע צורך גם הרבה מאמץ.

האם ניתן לאמוד את זה באמצעות מדגם? הנה שיטה שהשתמשו בה בעבר. מתחילים במדגם אקראי של כמה דפים. רושמים את כל השמות הפרטיים המופיעים בכל הדפים יחד וסופרים כמה שמות שונים יש. אחר כך מוסיפים עוד דף ועוד דף, ובכל פעם מעדכנים את רשימת השמות ואת המספר הכללי של השמות. ניתן לעקוב עם כל תוספת דף, כמה שמות חדשים נוספו לרשימה. אם זה נראה שזה סדרה מתכנסת כלפי מטה אז עוצרים ומעריכים כמה שמות היו יכולים להיות אם נספור את כל הדפים. התקווה היא שבשלב כלשהו לא מוסיפים שמות חדשים, והסדרה מתכנסת לאפס – כלומר ראינו את כל מה שיש. השיטה הזאת היתה מקובלת בערך עשרים שנים בתחום מסויים של מדעי המחשב, מדידות סטטיסטיות של טבלאות בבסיסי נתונים. התוצאות היו לא טובות במיוחד. לפעמים זה עבד טוב, ולפעמים האמדן היה רחוק מאד מהאמת. (בבסיסי נתונים תמיד ניתן גם לעשות ספירה מדוייקת ולהשוות, אבל זה לוקח הרבה משאבים אם הטבלה גדולה ואם יש הרבה "שמות" שונים).

למה זה לא עובד טוב? נניח שזה ספר טלפונים עם שם פרטי אחד נפוץ במיוחד: "מוחמד". יש שם מיליוני אנשים אבל לכולם קוראים "מוחמד". פרט לכמה שמות אחרים שמופיעים באקראי, כל שם פעם אחת, נניח שהם: אחמד, חמיד, מחמוד, חמדן, וחמודי. בסך הכל יש שישה שמות שונים. אבל שיטת הדגימה תתחיל בשם אחד "מוחמד". כל תוספת דף נראית כאילו שום דבר לא השתנה. אחרי עוד כמה דפים אקראיים מצהירים שזהו זה, ומצהירים שיש רק שם אחד בכל הספר. גודל הטעות: פי שש. יום אחד עוברת משפחה מתרבות אחרת לגור באותה מדינה: משפחת כהן. וכל בני ובנות המשפחה עם שמות שונים. הרבה שמות, אולי אלף איש ואשה. אבל ספר הטלפונים ממויין לפי שם משפחה. כל משפחת כהן נמצאים באותו דף. שוב חוזרים על אותו תהליך דגימה. יש סיכוי קטן שהדף של משפחת כהן יעלה בגורל. אם זה יקרה, התוצאה תהיה קרובה למציאות. ויש סיכוי גדול מאד שהדף של משפחת כהן לא יעלה בגורל. ואז התשובה תהיה כמו קודם: יש רק "מוחמד" במדינה. אבל הפעם הטעות היא פי אלף.

תוצאות מתמטיות

יש תחום של מדעי המחשב שנקרא "בסיסי נתונים". הבעיה של ספירת "כמה שמות שונים יש" נפוצה שם מאד. בסיס נתונים יכול להכיל כמויות עצומות של מידע, ועם הזמן המידע משתנה וצריך לאמוד את "כמה שמות שונים יש" מחדש בכל פעם. השיטה שהיתה מקובלת פעם (עד שנת 2007 בערך) היתה סריקה מלאה וספירה מדוייקת או יצירת מדגם וספירה מדוייקת של המדגם. ספירה מדוייקת של הרבה מידע (מדגם גדול או כל המידע) דורשת משאבים רבים. נדרש הרבה זכרון, ולפעמים צריכים להשתמש בדיסק נוסף כי אין מספיק זכרון. הנתונים נמצאים על דיסק במעין "דפים" כמו הדפים של ספר הטלפון, אבל בדרך כלל לא ממויינים בשום אופן. דבר ידוע הוא שכמות המשאבים הנצרכת לדגימה גדולה, יכולה להיות יותר מסריקה מלאה של כל המידע (עניין טכני של גישה אקראית למידע לעומת גישה רציפה). נשאלו שתי שאלות עיקריות. לשתיהן מצאתי תשובה טובה בשנת 2005.

שאלה ראשונה: "האם ניתן לאמוד בדיוק רב כמה שמות שונים יש באמצעות מדגם?" מנסיון של כל החברות המובילות בתחום, התשובה היתה שלילית. יש לזה היום גם הוכחה, ואני מקווה שהדוגמאות שהבאתי, במיוחד ספר הטלפונים, מדגימות את הנושא.

שאלה שניה: "האם ניתן לאמוד בדיוק רב כמה שמות שונים יש בסריקה מלאה של המידע אבל בלי לזכור את כל השמות שראינו בזכרון?" היו שיטות לא מדוייקות בשנות השמונים, אבל מצאתי שיטה פשוטה לעשות זאת עם זכרון מועט מאד. מאז היו כמה התפתחויות, והשיטות של היום מדוייקות הרבה יותר עם פחות זכרון.

מה שחשוב לנושא "כמה מינים יש בעולם" זו השאלה הראשונה. לא ניתן לסרוק את כל כדור הארץ ולבדוק כל פרט ופרט. לא ניתן ליצור אמדן של אפילו "קרוב עד פי מאה" של כמה מינים יש. מה שמדהים עוד יותר, לא ממש יודעים כמה מינים זוהו כבר על ידי מדענים. ההערכה היא ש"ידוע למדע" על בין 1.4 מיליון ל 1.8 מיליון מינים ספציפיים. יש רשימות שונות ומשונות, לא ברור אם חרק שמצאה קבוצה אחת ביערות ברזיל הוא אותו מין או שונה מחרק אחר שנמצא בצ'ילה. אפילו מה ש"ידוע" בפועל הוא אומדן עם טווח טעות של עשרות אחוזים. אז איך ניתן להבחין בהכחדה של 0.01% מהמינים?

 

ואם נספור רק את ההכחדות שידוע עליהן?

נתחיל קודם בשאלה "איך יודעים שמין ביולוגי נכחד?", ולא נתעסק בשאלה הנלווה של מהו מין ביולוגי. זה לא קל בכלל. איך יודעים שאין אף פרט בודד בשום מקום על פני כדור הארץ? מה הסיכוי שאחרי עשרות שנים של חיפושים ללא תצפית אחת מין ביולוגי יופיע פתאום? יש מודלים סטטיסטיים לזה, למרות שאינם מוצאים חן בעיני כי יש בהם הרבה הנחות שקשה להצדיק. הנה מאמר שאני הייתי ממליץ למי שמסוגל לקרוא תיאוריה סטטיסטית: When is an “extinct” Species Really Extinct.

הדוגמה הראשית שלהם היא מין נקר גדול מאד בצפון אמריקה (בגודל של עורב) הנקרא Ivory-billed Woodpecker , ראו בצילום הבא שהוא קישור לצילום ישן בוויקיפדיה. מניחים שהציפור נכחדה באמצע המאה העשרים (האשם הידוע הוא צייד וכריתת עצים באזור המחייה).

היו שלושה מיני נקרים ענקיים בצפון אמריקה. המין שהזכרתי, בנוסף לו עוד מין דומה לו מאד במקסיקו (Imperial Woodpecker) שגם הוא נחשב נכחד באמצע המאה העשרים, והשלישי הוא מיודענו Pileated Woodpecker המופיע בצילום הבא שצילמתי בחודש שעבר בשמורה Lassen National Park.

DSF_4115 pileated woodpecker
Pileated Woodpecker

גם ציפור גדולה כמו Ivory-billed Woodpecker, לא לחלוטין ברור אם נכחדה. היו תצפיות לפני עשר שנים עם צילומים וסרטון באיכות נמוכה מאד, והם כנראה הופרכו על ידי המומחים לנושא.

אי אפשר ממש להחליט אם משהו נכחד. אפשר רק לתת הערכה "בהסתברות גבוהה" וזה רק אחרי מאמצי חיפוש רבים. זה לא אומר שמינים אינם נכחדים – רק מדגיש כמה מעט יודעים וכמה קשה לברר. גם המודלים המתמטיים שפותחו כדי לקשר בין מאמצי החיפוש, הזמן ללא תצפיות מהימנות ומידת ההסתברות של הכחדה לא נותנים מענה למקרה בו אוכלוסיה אחרת של אותו מין פשוט קיימת במקום אחר. דוגמה יפה היא ציפור שהתגלתה מחדש לאחרונה: יונה כחולת עין (Blue-eyed Ground-Dove). אחרי 74 שנים שנכחדה מיערות ברזיל, נמצאה אוכלוסיה חדשה במרחק אלף קילומטר מהמקום האחרון שהיה ידוע עליהן. (הכנסו לקישור: הצילומים מרהיבים).

זה לא מקרה יוצא דופן. הנה מאמר על כמה מינים מתגלים מחדש אחרי שהוכרזו שנכחדו. בערך פעם בשנה מגלים מחדש ציפור ש"נכחדה" וכך גם לגבי זוחלים ודו־חיים. זוכרים את "עגולשון שחור־גרון" שהתגלה מחדש בחולה? הנושא לא פשוט בכלל. לכן כאשר אני קורא הצהרות שאין בהן ספק כלל, אני מטיל בהן ספק רב מאד.

למרות הכל, אז אם נספור רק את מה שידוע שנכחד (עם איזה טווח ביטחון)? להערכתי, זה יתן תמונה חלקית וקטנה מאד על מה שקורה. רק בגלל שקשה מאד למדוד משהו, זה לא אומר שזה לא קורה. זה רק אומר שקשה לדעת מה המצב. אני סבור שכל נושא Biodiversity אינו מוגדר כהלכה ומשמש לצרכים פוליטיים בלבד. יש חורבן גדול של הטבע. אני נזכר בטיסת לילה משיקגו לארץ לפני עשרים שנים. חלפנו מעל טורונטו ולאורך האגם והנהר הגדול דרך מונטריאול ובאותו כיוון עד האוקיינוס. במשך יותר משעה רצופה, במהירות של אלף קמ"ש ראינו אורות של יישוב עירוני רציף ללא הפסקה. לא יכולתי להפסיק לחשוב איזו רצועה אדירה של טבע נעלמה משם. אין לי ספק שצריך להגדיר את הבעייה אחרת ממה שהאירגונים הפוליטיים (ולכאורה מדעיים) עושים.

סיכום

למרות שהנושא הפעם הוא "איך סופרים" וקצת על "כמה מינים יש ומהי הכחדה", יש לי כוונה יותר כללית אותה ניסיתי להמחיש. כאשר אני קורא מאמרים, בעיקר בעיתונות אבל גם בכתבי עת מדעיים, השאלה הראשונה שלי היא: מה הייתי עושה אם הייתי צריך לבדוק את זה? אני כמובן מניח שאין מגבלות זמן, תקציב וכח אדם מיומן למלאכה. אם התשובה היא: "אין לי מושג איך עושים את זה" אז אני נזהר במיוחד לא לקבל את המסקנות עד שאני מוודא מה באמת נעשה. אם אני חושב שיש דרך קלה למצוא את הנתונים (לפחות בתיאוריה) אז יש יותר סיכוי שאקבל את הממצאים, במיוחד אם אני רואה שהדרך הקלה היא מה שבאמת נעשה.

יתרה מזאת, כאשר אני קורא משהו, אני צריך לוודא שאני מבין את המושגים שמדובר בהם. קל מאד לקבל רושם מוטעה אם לא יודעים את ההגדרה המדוייקת של המושגים. במקרה שלנו, עדיין אין לי מושג מה ההגדרה של Biodiversity או בהקשר למשהו יותר מפורסם: מה ההגדרה של התחממות גלובלית. אם אני לא מצליח למצוא הגדרה מדוייקת, אני מניח מראש שמטרת הדיון אינה מדע אלא משהו אחר.

קצת פרספקטיבה

אנו נמצאים על פני האדמה זמן קצר למדי. יש תהליכים המתרחשים בטבע במחזוריות קצרה עוד יותר: המעבר בין יום ללילה, או עונות השנה. אנו צופים בהם ומתרגלים אליהם והם מוחשיים מאד. יש תהליכים שלוקחים בדרך כלל זמן רב, או שקרו לפני שנולדנו, והם קשים יותר להבנה אינטינקטיבית. אני יודע לדוגמה שכבר מאות שנים שאין אריות בארץ, אבל קשה לי לדמיין את ארץ ישראל עם אריות המסתובבים בה בחופשיות. סבי עלה לארץ בפעם הראשונה שנים מועטות אחרי שנעלמו ממנה התנינים והיענים. אבל עדיין ניתן היה לצפות בדובים מסתובבים בטבע. הטבע היום נראה אחרת בארץ. כל המינים הללו הם חיות גדולות ומרשימות ונעלמו מקומית אבל עדיין נפוצים בעולם ואינם בסכנת הכחדה. אם נרצה נוכל להביא אותם שוב….

קשה עוד יותר לדמיין איך נראתה הארץ לפני אלפי שנים. נהגתי לדמיין זאת כאותו נוף שאני מכיר, אם נתעלם מהשטח הבנוי, עם אותה צמחייה פחות או יותר, ובתוספת הרבה בעלי חיים גדולים. ראיתי את המינים הגדולים שנעלמו (בטבע או בגני חיות) ואני יכול לדמיין אותם מסתובבים בשטח. אבל אני יודע שזה רק דמיון, הארץ לא נראתה ככה. זה תרגיל אינטלקטואלי, אבל רק ממידע כללי אני יכול להסיק שהאקלים היה שונה מאד לפני כמה אלפי שנים (אחרי שנגמר עידן הקרח האחרון) והנוף נראה אחר מאד. אני זוכר משיעורי הארכיאולוגיה את ההיסטוריה של אחת הערים הראשונות בעולם: יריחו. היא הוקמה לפני 7000 שנים, נחרבה והוקמה מחדש מספר פעמים, ונמצאו שם עדויות לחקלאות, כולל התפתחות של החיטה מחיטת פרא לצמח תרבותי. נושא האקלים לא עלה אז בכיתה, אבל מי שמבקר ביריחו ודאי יתהה למה אחת הערים הראשונות בהיסטוריה האנושית הוקמה במדבר, ואיך היתה שם בכלל חקלאות (בטכנולוגיה של תקופת האבן) שיכולה לתמוך בעיר? התשובה היא שזה לא היה מדבר. הנוף היה אחר לגמרי.

ואיך נראתה הארץ לפני עשרת אלפים שנים, או עשרים אלף?

למה זה מציק לי? לעיתים קרובות אני קורא מאמרים בעיתונות, או במקומות אחרים המתארים את אסונות הטבע הבאים עלינו בגלל התחממות גלובלית (שינויי אקלים) והתערבויות אחרות של האדם בטבע. אני שומע הרבה טענות על "הכחדה בהיקף שלא נצפה כבר מיליוני שנים" ושאר תחזיות שונות ומשונות. דוגמה קלאסית ניתן לקחת מההצהרה של מארגן הכנס על Biodiversity לפני עשר שנים. דברים תמוהים באותו סגנון ניתן לקרוא באתר של WWF, בו הם אינם מצליחים להגדיר מהו המושג biodiversity אבל טוענים שהמצב חמור ביותר וכמובן מבקשים כסף לרוב. במקרה אני מכיר את המתמטיקה של הנושא (וגם תרמתי לתחום תרומה קלה) אבל על כך אכתוב בעתיד.

עוד מקרה הוא שאני חי בקליפורניה, והשאלה "איך המקום נראה לפי עשרת אלפים או עשרים אלף שנים" קלה יותר להבנה והתשובה דרמטית מאד. אז על כך אכתוב הפעם. קל לי יותר להבין באופן מוחשי עד כמה שונה היתה ארה"ב ובייחוד קליפורניה התקופה ההיא.

 

La Brea Tar Pits

לוס אנג'לס נקראת גם "עיר המלאכים", אבל מקור השם הוא קיצור ושיבוש של השם בספרדית שמשמעותו "המקום של מלאך המוות". בסביבות העיר יש מרבצי נפט קרובים לפני השטח, ובסביבה יש מקומות עם בריכות של זפת מבעבעת (באנגלית: tar pit). בעלי חיים המתקרבים לשלוליות הזפת הנ"ל יכולים להחליק וליפול פנימה. טורפים רבים (ציפורים, זאבים וחתוליים למיניהם) מתפתים לאכול מהחיה הנאבקת בזפת, ונלכדים גם הם. בסופו של דבר הם שוקעים כולם פנימה ומשתמרים. ולכן כשראו את המקום המתיישבים הספרדים הראשונים, הצהירו שזהו מקומו של מלאך המוות. הצילום בראש הרשומה הוא של בריכת זפת כזאת, והנה סרטון שצילמתי במקום לפני ארבע שנים.

מה שמשתמר, ניתן להוציא מהזפת, לנקות, לתארך באמצעות פחמן 14 ולהציג במוזיאון. המקום שביקרנו בו, הוא קטן אך מרשים ביותר. זה נקרא La Brea Tar Pits ויש בו חפירות פעילות של בריכות זפת, תצוגות מעניינות הכוללות שלדים של בעלי החיים שנמצאו, והרבה הסברים. לא צילמנו שם הרבה, אז התמונה הבאה היא קישור לאתר המוזיאון.

מצאו שם ממותות קולומביאניות (כמו בתמונה ממעל) שהיא גדולה בהרבה מפיל אפריקאי של ימינו. היו שם זאבים לרוב (ממין שנכחד). היו עצלני ענק (עצלן שחי על הקרקע וגודלו כגודל סוס של ימינו). היו קונדורים שגדולים בהרבה מהקונדור הקליפורני של היום. היו בתצוגה גם שלדים של טיגריס בעל שיני ענק (Saber-tooth Tiger). זה חתול מרשים מאד, גדול כמו טיגריס בנגלי. והיה יגואר ענק, חתול גדול הרבה יותר מכל מה שמכירים כיום. כל אלה נכחדו זה מכבר. היו שם גם מינים שעדיין קיימים, כמו הביזון האמריקאי, והקויוט. הנה עוד תצוגה של מה שתיארתי:

SONY DSC
Scene in La Brea Tar Pits Museum

יש בצילום דגם בגודל טבעי של עצלן ענק ועליו טיגריס בעל שיניים גדולות. (זו תצוגה נעה בה רואים את הטיגריס תוקף את טרפו). מאחור ציור שמנסה להמחיש איך זה נראה אז. אז למה כמה מוצגים כאלה כל כך הרשימו אותי? לפני שנים רבות ביקרנו במוזיאון מרשים ביותר: The Field Museum הנמצא בשיקגו. זה בנין ענק, ובלובי שלו יש כמה שלדים שלמים של דינוזאורים מוצגים לראווה (כולל טירנוזאור). הגודל משאיר רושם גם אחרי עשרים שנים. אבל במקום הקטן בלוס אנג'לס התרגשתי יותר. הסיבה היא שכל הממצאים בקליפורניה הם מלפני לא יותר מחמישים אלף שנים, וחלקם מגיע עד ללפני אחד עשר אלף שנים. כלומר: באותו זמן בו האדם המודרני הסתובב ביבשת (היום חושבים שבני אדם הגיעו לאמריקה לפני כעשרים אלף שנים). זו פרה־היסטוריה קרובה.

הממצאים נגמרים בדיוק בסוף תקופת הקרח האחרונה. לא ברור מה גרם להכחדה ההמונית של כמעט כל מיני החיות הגדולות באמריקה. אולי שינוי אקלים בקנה מידה חסר תקדים (ולא רק חצי מעלה עלובה). כרגיל, יש מי שמאשים את בני האדם. אם היו יכולים, היו מאשימים את האנושות בהכחדת הדינוזאורים. בכל מקרה, אמריקה של לפני עשרים אלף שנים נראתה אחרת לגמרי. לפחות המישורים והעמקים נראו אחרת לגמרי. התצוגה נותנת די מוחשיות למה היה פה עד לא מזמן, והרושם נשאר איתי עד היום. אגב, העצלן הענק נכחד כנראה רק לפני 5000 שנים. נמצאה פרווה מאותה תקופה במערה שבקצה הדרומי של דרום אמריקה: ארץ האש.

איך נראו ההרים לפני עשרת אלפים שנים?

אם העמקים והמישורים היו כל כך שונים, מה היה על ההר? יש כמה נקודות בהרים של קליפורניה שמי שמגיע לכאן ולא ביקר בהם, חייב לעצמו ביקור חוזר (עדיף בקייץ). נתחיל עם העצים הגדולים. יש שלושה מינים של הסוג סקוויה בעולם, אחד לאורך חופי קליפורניה וקצת לתוך אורגון, והוא נקרא Coastal Redwood. אלה העצים הגבוהים ביותר בעולם, והגבוה בהם מגיע ל 115 מטרים. יש בסין עוד מין של Redwood שאינו גדול במיוחד. ברכס ההרים Sierra Nevada אשר בקליפורניה (ורק בקליפורניה) צומחים עצי הסקוויה בגובה שבין 1500 ל 2500 מטר מעל פני הים. הם לא הגבוהים ביותר, אבל הם המסיביים ביותר, ומבחינתי המרשימים ביותר. הנה צילום ישן שצילמתי בפארק יוסמיטי:

SONY DSC
Giant Sequoia, Yosemite Mational Park

הצילום הבא גם הוא מיוסמיטי, בערך באותו איזור. זה היה יכול להיות העץ המסיבי ביותר בעולם, אבל לפני זמן רב פגע בו ברק והוריד עשרים מטרים מגובהו. יש לו את הענף העבה ביותר: יותר משני מטרים עובי.

SONY DSC
Giant Sequoia, Yosemite Mational Park

העץ הגדול ביותר (בנפחו) נמצא בשמורה דרומית יותר לשם: Sequoia National Park ומופיע בצילום הבא:

IMG_0799 sequoia sherman
Largest Tree in the World

העצים האלה יכולים להגיע לגיל של 3000 שנים. הם מרשימים כל כך, שתמיד מסתובבים תחתם בפה פעור וגומרים את הטיול עם צוואר תפוס מרוב שמסתכלים למעלה. הם גם עמידים מאד לשריפות (חייבים להיות עמידים כדי לשרוד כל כך הרבה שנים). יכאב הלב מאד אם יכחדו מהעולם. אבל, הם כבר נכחדו לחלוטין בעבר. באותה תקופה לא מזמן בה ממותות הסתובבו בעמקים, היה היער הזה מכוסה קרח. הרבה מאד קרח – מאות מטרים לגובה. היה זה עידן קרח, ואלה הרים גבוהים. לא היו עצי סקוויה – לא גדולים, לא קטנים ולא אפילו נבטים. מה שנשאר זה זרעים ואיצטרובלים קפואים מתחת לקרח. ואחרי שנסוג הקרח (כפי שממשיך לסגת גם היום) נבטו קבוצות מבודדות של העצים מחדש ומין ביולוגי אדיר מימדים שב לתחייה.

משם נמשיך מזרחה אל רכס הרים שחייבים לבקר בו: White Mountains in Inyo National Forest. אחרי שעולים מעלה בכביש (רק בקייץ) ועוברים את קו העצים (התחום האחרון בו יש יער) מגיעים ליער חדש, בגובה בערך 3000 מטר מעל פני הים, ומרכז מבקרים קטן. זהו יער קטן של עצים קטנים ממין Bristlecone Pine. הם העצים הזקנים בעולם – הותיק בהם חי בערך 5000 שנים. הם חיים בתנאים קשים וצומחים מעט מאד כל שנה. משם ממשיכים בדרך עפר בערך עוד עשרים קילומטרים, ועולים לגובה 3800 מטר. שוב יער דומה של אותם עצים – בגובה בו לא אמורים להמצא עצים כלל. הנוף נראה ככה:

DSD_7327 bristlecone 1
Bristlecone Pines, White Mountains

אנו בגובה רב. לפני עשרת אלפים שנים ודאי היה פה קרחון ענק. העצים האלה לא היו פה והנוף היה לבן כולו. כמו עצי הסקוויה, זהו מין שקם לתחיה.

DSD_7398 bristlecone patriarch tree
Bristlecone Pines, White Mountains

יש גם שילוט שמצביע על עצים מתים בשולי היער. הם נמצאים קצת גבוה יותר. ההסבר הוא שפעם היה חם יותר, אבל בגלל התקררות האקלים, היער חי קצת נמוך ממקודם. מעניין מי קרר את האקלים, ואיך דברי כפירה כאלה יתכנו. כנראה השלט משנות השבעים של המאה הקודמת…

DSD_7365 bristlecone global cooling

קליפורניה נראתה אחרת מאד גם בהרים…

ומה עם השפעת האדם?

יש השערות לא מבוססות שההכחדה הגדולה של צפון אמריקה לפני עשרת אלפים שנים בערך היתה מעשה ידי אדם. ההשערה נבעה מכך שארכיאולוגים חשבו שהאדם הגיע לצפון אמריקה בדיוק באותו זמן. לא היו אף עדויות אחרות. העובדה שתקופת הקרח הסתיימה באותו זמן והאקלים השתנה באופן דרמטי הובילה להשערה שאולי האקלים אשם. היום יש עדויות על בני אדם באמריקה הרבה לפני ההכחדה. מי יודע?

יש השפעות גדולות של אדם שמתועדות היטב. אביא פה שתי דוגמאות מעניינות של הכחדה מצפון אמריקה. הראשונה אינה הכחדה לחלוטין אבל ההשפעה אדירה. עד תחילת המאה התשע עשרה היו עדרים של מיליוני ביזונים נודדים במישורים הענקיים של ארה"ב. האינדיאנים היו צדים אותם למאכל, והיו תלויים בהם לקיומם. ההשפעה של האינדיאנים על גודל העדרים היתה פעוטה. העדויות ההיסטוריות הן על מסה של ביזונים מאופק לאופק, ועל האדמה הרועדת כשהם זזים.

IMG_4197 bison 1
American Bison, male, Yellowstone National Park
IMG_4209 bison 2
American Bison, female and calf, Yellowstone National Park

מישהו העלה את הרעיון להשמיד את עדרי הביזון כדי לסייע במסע ההשמדה נגד האינדיאנים. נערכו מסעות צייד רבים על ידי אנשים פרטיים וגם צבא ארה"ב. זה נעשה לא לשם שימוש בבשר אלא רק להשמדה. זו אולי הפעם היחידה בה היה נסיון הכחדה מכוון של בעל חיים גדול. כמה עדרים קטנים שרדו והיום נשמרים בטבע כפי שמראים הצילומים. גם מגדלים את הביזונים למאכל (מנסיון, הם טעימים יותר מסתם פרות). הם במספרים יחסית קטנים בטבע, אבל יש רבים מהם בחקלאות. זו אמנם לא דוגמה להכחדה ממש, אבל ההשפעה גדולה ביותר. הביזונים הם החיות הגדולות ביותר שנשארו מתקופת הקרח, וההכחדה הגדולה של תקופת הקרח כמעט הושלמה על ידי אדם.

דוגמה מעניינת אחרת היא הציפור שאולי היתה הנפוצה ביותר בצפון אמריקה לפחות בתחילת המאה התשע עשרה. זו יונה שנקראה Passenger Pigeon ונכחדה לחלוטין בסוף המאה התשע עשרה (ויש עדויות של ציפורים בודדות בתחילת המאה העשרים). הצילום הבא כמובן אינו שלי: זה קישור לתצוגה באיזה אוניברסיטה.

Passenger Pigeon

יש עדויות טובות (של אינדיאנים) שהציפור לא היתה נפוצה במיוחד כאשר הגיע האדם הלבן לצפון אמריקה. היונה הנ"ל נהגה לחיות בקבוצות גדולות ולא מסתדרת היטב בקבוצות קטנות או בודדים. עם הגעת האדם הלבן מספרם גדל מאד. המתישבים הגדילו את מצאי המזון של היונים במצעות שדות חקלאיים. בנוסף, המתיישבים גם השמידו הרבה מהטורפים הטבעיים של היונים: את האינדיאנים. כתוצאה ממקור מזון חדש ומיעוט טורפים, גדלה האוכלוסיה מאד. "עננים" של מיליוני ציפורים היו חולפים בשמיים ואנשים היו חייבים לצאת מביתם עם מטריות כי גם עננים כאלה מורידים גשם. הנזק לחקלאות היה גדול. ובנוסף, אלה ציפורים טעימות (ואפילו כשרות). אז היה מסע צייד נרחב – בעיקר על ידי חקלאים כדי להגן על היבול. אנשים לא העלו על דעתם שהולכים להשמיד את הציפור לחלוטין – הרי היו כל כך הרבה מהם. אבל זו ציפור שקל לצוד אותה (יש דיווחים על עשרות פרטים שניצודים ביריה אחת). בהתמדה, הלהקות נדחקו יותר ויותר מערבה, עם מעבר ההתיישבות מערבה. לקראת סוף המאה התשע עשרה כבר היו מאמצי שימור, אבל זה היה מאוחר מדי, והציבור לא התייחס לזה – אנשים היו רגילים לצוד יונים. היום יש כוונות להחיות את המין מחדש. יש מספיק דגימות שלהם במוזיאונים, ואולי יהיה ניתן לשבט אותם ולהחזיר לטבע.

סיכום

אני קורא טענות על השינויים חסרי התקדים בטבע בעשרות השנים האחרונות, הכחדה שלא נראתה כמוה כבר מיליוני שנים, התחממות הגדולה ביותר מזה מאות מיליוני שנים, ושאר היסטריה. אז אני נזכר במוזיאון בלוס אנג'לס, בעצים הגדולים והעתיקים ומקבל קצת פרופורציה. היתה התחממות גדולה רק לפני עשרת אלפים שנים – סוף תקופת הקרח. מה שרואים היום היה שונה לחלוטין לא כל כך מזמן. וכאשר מי שטוען טענות היסטריות כאלה דורש כספים או כוח פוליטי (ואפילו ממשלה מרקסיסטית גלובלית), אני יודע מה הסיבה ההגיונית לטענות.

Four Hummingbird Species

הייתי יכול לקרוא לכותרת "ארבעה מינים של יונקי־דבש הנפוצים בקליפורניה". אלה ציפורים קטנות מאד ממשפחה גדולה: Trochilidae. במשפחה יותר משלוש מאות מינים, כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאים רק באמריקה, בעיקר באיזורים הטרופיים של אמריקה המרכזית ופחות יותר ככל שמתרחקים צפונה אל צפון אמריקה או דרומה אל דרום אמריקה. אני מתעב את שמם העברי. אין לציפורים הללו שום קשר לדבש. בנוסף. הן ניזונות מצוף פרחים אך אינן יונקות אותו. בנוסף למקור ארוך (ברוב המינים) יש להן גם לשון ארוכה והן מלקקות צוף. שמן באנגלית נגזר מסיבה אחרת לגמרי. בפעם הראשונה ששמנו לב אליהן, היינו בטיול בשמורה Joshua Tree National Park. אחרי הליכה ארוכה עצרנו בנווה מדבר עם דקלים יפים והתיישבנו בצל. פתאום שמענו זמזום בצליל באס עמוק, דומה מאד לדבור גדול. הצליל בערך באוקטבה השניה של הפסנתר – בערך 50Hz שזה חמישים נפנופי כנף בשניה. נבהלנו וקמנו להסתכל מה עבר ליד האוזן. הוקסמנו לראות ציפורים קטנות מאד ומהירות מאד. על שם אותו זמזום קוראים להן באנגלית Hummingbirds. אולי בעברית צריך להיות שמן זמזומיות.

יש מיני hummingbird שנודדים (גם למרחקים גדולים) ויש הנשארים במקום אחד. המינים שמחוץ לאיזורים הטרופיים ניזונים בעיקר מחרקים. פריחה עם צוף אינה קבועה פה כל השנה. אבל הצוף נחוץ לחילוף החומרים הגבוה שלהן בעיקר בעונת הרביה. אני מתמקד פה בארבעה מינים הנפוצים בקליפורניה. יש עוד שלושה מינים פחות נפוצים בקליפורניה, ויצא לי לצפות גם בהם, אבל יש לי צילומים לא מוצלחים ורק של אחד מהם.

Anna’s Hummingbird

זה המין הנפוץ ביותר לאורך החוף המערבי של ארה"ב, במיוחד בקליפורניה, ומין זה אינו נודד. הצילום בראש הרשומה הוא של זכר. זה גם הגדול מהמינים שאתאר פה: משקל הזכר קצת יותר מארבעה גרם (כל האחרים במשקל קצת יותר משלושה גרמים). כפי שציינתי: קטנים במיוחד. יש מספר רב של מיני hummingbird שיש להם תצורת נוצות מאד ייחודית ומרהיבה. בעיקר אצל זכרים (אבל לפעמים גם נקבות) יש תאים בצורת מנסרה (פריזמה) בשכבה העליונה של הנוצות, בעיקר נוצות צוואר וראש. יש להם תאים עם פיגמנט מיוחד בשכבה מתחת. בזוויות מסויימות הנוצות נראות כהות מאד, אפילו שחורות. בזוית אחרת, קרני השמש (או הפלאש של המצלמה) נשברות ואז הנוצות מקבלות צבע בוהק ועז. במקרה של Anna’s Hummingbird הצבע אדום כפי שמודגה בשני צילומים הבאים של אותה ציפור (זכר):

SONY DSC
Anna’s Hummingbird – male
SONY DSC
Anna’s Hummingbird – male

במקרה של Anna’s Hummingbird גם לנקבות יש נוצות כאלה, אבל פחות. הנקבה בצילומים הבאים עומדת על מתקן האכלה המכיל מי סוכר. בזוית שונה הצבע משתנה:

DSE_8782 anna female
Anna’s Hummingbird – female
DSE_8796 anna female
Anna’s Hummingbird – female

הנקבה ניבדלת מנקבת מין שנראה בהמשך בכך שיש לה כתם שחור על הצוואר, והכנפיים אינן מגיעות בתנוחת עמידה אל קצה הזנב. בצילום הבא התאורה והזוית מתאימים כדי שנראה גם את הכתם על הצוואר משנה צבע:

DSE_8791 anna female
Anna’s Hummingbird – female

יש צלמים מקצועיים שמשתמשים בפלאש חזק כדי לצלם מינים שונים של hummingbirds. התוצאות מרהיבות עין, אבל אני לא אעשה זאת. איני יודע עד כמה זה מפריע לציפורים, אבל אני מעדיף לצפות בטבע ולא להפריע. אני משתמש במצלמה מהירה עם עדשת טלפוטו גדולה ומצלם יותר מרחוק וללא פלאש. שני הצילומים של הזכר הבא מדגימים עוד נקודה חשובה על הצבע המיוחד. בתאורה מתאימה, המבע יכול להשתנות שוב. עדיין יש לו רכיב אדום, אבל גם קצת כחול, מה שהופך אותו טיפה לסגול. הנקודה השנייה היא, שמין זה של hummingbird משתמש בצבע לחיזור. הזכר מסובב את ראשו לזוית מתאימה כלפי השמש כדי שהנקבה תראה את הבזק הצבע ותימשך אליו:

DSE_8167 anna male
Anna’s Hummingbird – male
DSE_8158 anna male
Anna’s Hummingbird – male

כפי שציינתי, זה מין נפוץ מאד אצלנו, והם די קבועים בגינת הבית. שני מינים נוספים שמגיעים אלינו הם מינים נודדים. כאשר הם מגיעים באביב הם אגרסיביים מאד, כי הם זקוקים ליותר מזון לנדידה. ובגלל התחרות הזאת Anna’s Hummingbird מתרבים בחורף, כאשר אין תחרות. לפעמים אני מצליח לצלם אותם בזמן אכילה, כאשר הם נודדים מפרח לפרח. זה לא קל לצילום. דבר המבדיל את מיני hummingbird מהצופיות המוכרות בארץ (ששייכות למשפחה אחרת) הוא היכולת שלהן לרחף באויר בנקודה אחת לצורך ליקוק צוף. הצופית צריכה למצוא מקום עמידה כדי לגשת אל הפרח. נדיר עוד יותר בשבילי למצוא ציפור בזמן אכילת חרקים. אז הנה שתי נקבות, הראשונה בתנוחת צוף אופיינית, והשניה אוכלת חרקים שריחפו ליד גזע עץ.

DSE_4290 anna female
Anna’s Hummingbird – female
DSC_1460 anna female
Anna’s Hummingbird – female

ואסיים עם פרט מיוחד. זו נקבה של אותו מין, אבל לבקנית כמעט לחלוטין. נצפו באיזורנו פרטים לבקנים באמת – לבנים לחלוטין.

DSC_7928 anna female albino
Anna’s Hummingbird – female

Costa’s Hummingbird

זהו מין שדומה ל Anna’s Hummingbird. הם נפוצים רק דרומה בהרבה לנו – בדרום קליפורניה ובמקסיקו. הם יכולים להגיע אלינו אבל נדירים מאד בצפון קליפורניה ולא ראיתי אותם ליד הבית. הצילומים כולם מהקצה הדרומי של קליפורניה. Costa’s Hummingbird קטנים יותר, אבל צריך הרבה נסיון לזהות הבדל בין שלושה לארבעה גרמים של ציפור. הנקבה של Costa’s ללא כתם כהה בצוואר, ובעמידה הכנפיים מגיעות לקצה הזנב, כמו בצילום הבא:

SONY DSC
Costa’s Hummingbird – female

את הזכר קל יותר להבדיל משאר המינים. אמנם גם לו ראש כהה, אבל הנוצות המיוחדות בגרון ממשיכות יותר לצדדים, וכשהוא מפנה את ראשו, הצבע אחר לגמרי. לזכר של Costa’s יש צבע סגול עז:

SONY DSC
Costa’s Hummingbird – male
SONY DSC
Costa’s Hummingbird – male
SONY DSC
Costa’s Hummingbird – male

 

Rufous Hummingbird and Allen’s Hummingbird

שני מיני ציפורים הדומים כל כך זה לזה שהזיהוי בהרבה מקרים בלתי אפשרי. הנקבות זהות כמעט לחלוטין. ניתן להבדיל בהן אם אוחזים אותן ופותחים את הזנב כדי לבדוק אם הנוצות החיצוניות של הזנב צרות (Allen’s) או רחבות יותר (Rufous). אגב, rufous משמעו "חלודי", ואכן לשני המינים יש הרבה נוצות בצבע חלודי בכל הגוף. אם הגוף חלודי כמעט לחלוטין (ירוק רק בכנף ועוד רק קצת) אז זהו Rufous Hummingbird זכר. אם יש הרבה חלודה אבל גם גב וכיפה ירוקים, אז זה בדרך כלל Allen’s Hummingbird, אבל רק כדי לסבך את החיים יש גם ל Rufous Hummingbird מופע כזה. אז מה עושים? יש למינים איזורי תפוצה שונים למדי, אלא ששניהם נמצאים ברוב קליפורניה. יש להם זמנים שונים בקליפורניה, וזה יכול לעזור מאד. Rufous Hummingbird נודדים מרחקים ארוכים מהדרום (של מקסיקו) ועד לאלסקה. בקליפורניה הם עוברים לתקופה קצרה באביב ובסתיו. Allen’s Hummingbird גם הם נודדים אבל במתינות. הם מגיעים מהדרום אבל נשארים לקנן בקליפורניה, ואפילו יש אוכלוסיה קבועה בדרום קליפורניה. אז רואים אותם יותר בקיץ.

אתחיל במופע ראווה. לפני חמש שנים אצלי בבית. שלושה צילומים של Rufous Hummingbird זכר שמלקק צוף מהפרחים הצמודים לבית. גם לציפורים האלה יש נוצות גרון מיוחדות שצבען כהה מאד, ובזוית המתאימה הופך אדום בוהק:

SONY DSC
Rufous Hummingbird – male
SONY DSC
Rufous Hummingbird – male
SONY DSC
Rufous Hummingbird – male

והנה נקבה גם כן בחצר האחורית. כאמור לא ניתן להבדיל בין שני המינים כאשר מדובר בנקבות, חוץ מכך שברוב הזמן יש פה רק Allen’s Hummingbird. במקרה באותו יום הסתובבו כמה פרטים בגינה, וכל הזכרים היו ממין Rufous אז אני מניח שגם הנקבה מאותו מין:

SONY DSC
Rufous Hummingbird – female

והנה שני צילומים של נקבות Allen’s Hummingbird בדרום קליפורניה. איך אני יודע? אחת צולמה בסוף הסתיו אחרי עונת הנדידה, והשניה בקיץ.

DSD_3137 allen female
Allen's Hummingbird – female
SONY DSC
Allen's Hummingbird – female

והנה זכר של Allen’s Hummingbird. שוב, הזיהוי לא מאה אחוז בטוח, אבל במקום בו זה צולם יש אוכלוסיה ידועה של אותו מין ויש לציפור כיפת ראש ירוקה. אבל זה צולם בעונת הנדידה (חודש מרץ) יש סיכוי קטן אבל עדיין ממשי לטעות בזיהוי…

SONY DSC
Allen's Hummingbird – male

והנה חידה: זכר אבל מאיזה מין? צולם באותו מקום ובאותו יום כמו הזכר הקודם. יש לו מעט ירוק על הראש אבל את הגב לא רואים. איני יודע את הפתרון.

SONY DSC
Allen's or Rufous Hummingbird – male

ולסיום, עוד חידה. צילום של זכר מלפני שבועיים: הטיול על ההרים של Modoc County בקליפורניה.

DSF_3314 rufous male
Rufous Hummingbird – male

הצבע האדום אינו עז כמו בצילומים הקודמים. העונה היא קיץ, אבל זה הקצה הצפון מזרחי של קליפורניה. Rufous אמור היה להיות צפונה משם, אבל הם יכולים להשאר בדרום מדינת אורגון. הצילום בערך 300 דרומה מהתחום הדרומי ביותר שלהם לעונת הקיץ. לעומתם Allen’s Hummingbird נשאר יותר באיזור החוף ומעדיף לא לעלות להרים. הם כמה מאות קילומטרים מערבה משם. חידה מעניינת. לדעתי, זהו Rufous Hummingbird בגלל שציפורים נודדות לפעמים נשארות מאחור. לפחות אני יודע שהיתה לו סיבה לבקר שם.

 

 

 

טיול קיץ – רואים תינוקות

פתיחה

אתמול חזרנו משבוע טיול. המטרה היתה שונה לכל אחד: אשתי רוצה לצאת לשטח עם התיקים על הגב (מה שנקרא באנגלית backpacking). אני מעוניין לראות נוף ופרחים ובעיקר בעלי חיים ופחות חשוב איך – כמה שיותר נוח יותר טוב. הבנות רוצות להשאר בבית ולצפות בטלויזיה, אבל בסוף הודו שהיה גם כיף. גל חום תקף את קליפורניה אז עלינו להרים. היעד הכללי היה South Warner National Wilderness שנמצא בפינה הצפון מזרחית של קליפורניה מרחק כשמונה שעות נסיעה מהבית. התחלנו את הנסיעה בשישי בערב, רוב הנסיעה היה בשבת עם עצירה של כמה שעות בדרך בשמורה נחמדה הנקראת Burney Falls.

DSD_3235 burney falls
Burney Falls

בשמורה יש את המפל הנ"ל, כמה מסלולי הליכה, ואגם אליו נשפך הנחל ושם אפשר לשוט או לשחות. הלכנו במסלול מסביב למפל ואחר כך ונשארנו לשכשך במים. קיויתי לצלם סיס שחור: Black Swift. זו ציפור המקננת מאחורי מפלי מים כדי להגן על הקן. לצורך כך היא צריכה מפל בו יש מרווח בין המים לקיר האחורי וזה אחד מאתרי הקינון הידועים. הגענו מאוחר מדי והסיסים אינם. אבל ראינו משפחת ברווזים (נקבה ושני צעירים). הם נקראים בעברית מֶרְגוֹן גדול. הצעירים בקעו מביצתם באביב שרק חלף וזה למעשה הנושא של הרשומה הפעם: החיים החדשים. הדבר הראשון שצילמתי במהלך השבוע הוא נושא שחזר כמה וכמה פעמים.

DSF_3253 merganser family
Common Merganser

הפעם אמעיט בצילומי נוף ואמנע מצילומי פרחים. הטיול על ההר היה כמעט כולו פרחים ונוף וסיפור דרך ואשאיר את זה לפעם הבאה או לאישתי (שכמובן תכתוב על זה בעתיד).

עולים להר

בראשון בבוקר נסענו שעה אל השמורה וחנינו בתחילת המסלול אל Pine Creek Basin ואחריו עולים אל Patterson Lake. למטה בעמק הטמפרטורה כבר עברה את השלושים בצל, ואנחנו פותחים את ההליכה בגובה אלפיים מטר בערך. אנחנו נעלה עוד תשע מאות מטר גובה בדרך. כמה דקות לתחילת המסלול והנה הצעיר הראשון והיחיד בטיול על ההר. האביב התחיל מאוחר מאד השנה על ההר בגלל השלגים הכבדים ולא הכל הפשיר עדיין. הצעיר הבא (תמונה גרועה אבל היה רחוק מאד) נולד יותר למטה משם. זהו Bald Eagle עליו כתבתי בעבר, והוא מהאביב האחרון. אחד ההורים גם עף לידו, אבל אני מביא צילום של בוגר משלב מאוחר יותר של הטיול – הנסיעה חזרה. ניתן די בקלות לבלבל בין העיטם הצעיר לעיט זהוב בוגר (צילום מחלק אחר בטיול).

DSF_3286 bald eagle juvenile
Bald Eagle – very young
DSF_4035 bald eagle adult
Bald Eagle – adult
DSF_3906 golden eagle
Golden Eagle – adult

לקח יומיים לעלות כמעט עד ליעד והגענו את תצפית מעל האגם הנמצא קצת מתחת לפסגה Warren Peak. היה קשה להגיע אפילו לנקודת התצפית בגלל שהדרך היתה חסומה בשלג. טיפסנו מסביב תוך סיכון ניכר ונאלצנו לבלות את הלילה על פסגה שכנה. ככה נראה האגם בזמן השקיעה:

DSD_4546 patterson at sunset
Patterson Lake

שתינו שלג שהמסנו בסיר. בבוקר אשתי יצאה לחפש דרך חזרה, ומצאה דרך שעוברת קצת מתחת לפסגת הצוק ויורדת בצד השני דרך עצים ושיחים – ירידה פחות מסוכנת. ביום שלישי ירדנו את רוב הדרך וביום רביעי בצהריים הגענו לחנייה ונסענו לחפש מקום במלון בעיר השכנה. ככה נראה האגם בבוקר לפני הירידה מההר.

DSD_4681 patterson in morning
Patterson Lake

עגורים – הדור החדש

אחרי התאוששות במלון יצאנו לשמורת ציפורים קרובה למסלול נסיעה וקצת הליכה: Modoc National Wildlife Refuge. כתבתי בעבר על עגורים, רשומה לכל מין צפון אמריקאי והפעם באנו לראות את המין Sandhill Crane (תת המין הגדול). כמו שכתבתי בעבר, אלה ציפורים נודדות. בחורף הן מבלות קרוב לנו באיזורים מוצפים בעמק המרכזי של קליפורניה (ושאר מדינות דרום מערביות של ארה"ב). באביב הם נודדים צפונה לאיזורי רביה בצפון ארה"ב וקנדה. הנקודה הדרומית ביותר בה הם מתרבים היא הנקודה הצפון מזרחית של קליפורניה – השמורה בה הלכנו לבקר. לפני שנתיים ביקרנו שם באביב וראינו עגורה דוגרת. הפעם ביקרנו בקיץ. העגורים נמצאים בדרך כלל בקבוצות גדולות (עשרות עד אלפים יחד) או במשפחות. אם רואים בין שניים לארבעה עפים יחד או באותו מקום בנפרד מיתר העגורים, זו משפחה של זוג לבד או עם צעירים. אצלנו הם מגיעים כשהצעירים נראים כמו בוגרים. אבל זה מה שראינו באיזור הקינון בקיץ:

DSF_3407 crane family w juvenile
Sandhill Crane

הצעיר הוא משמאל מאחור והוא כבר חצי הדרך להיראות כמו בוגר. ההורים לא מתרחקים ממנו, ומגנים עליו היטב. בהמשך השמורה ראינו זוג על אי ולכאורה היו לבד. אחר זמן מה הבחנתי בגוש חום קטן בעשב לפניהם:

DSF_3712 crane family w baby
Sandhill Crane

זהו אפרוח צעיר. הצילום מרחוק ואסור כמובן להתקרב. נסענו עוד קצת לזווית צילום אחרת, וגם העגורים הלכו קצת לצד אחר של האי. זה מה שיצא, עדיין מרחוק:

DSF_3735 crane family w baby
Sandhill Crane

בהחלט אחד הרגעים המרגשים של הטיול.

עוד תינוקות

היו בשמורה עוד משפחות ציפורים. הצילום בראש הרשומה הוא של משפחת ברכיות (Mallard) מהשמורה. בצילומים הבאים שתי משפחות אגמית אמריקאית. הצילום הראשון הבוגר מאחור והצעיר (כמעט בוגר) מלפנים. אחריו צילום של בוגר עם שני אפרוחים.

DSF_3622 coot with juvenile
American Coot
DSF_3968 coot w babies
American Coot

פגשנו גם משפחות שלווים, קצת קשים לצילום כי הם מסתתרים בעשב וכשהם על הדרך הם נוטים לברוח בקלות. בצילום ראשון יש זכר עם שתי נקבות בפינה השמאלית של התמונה וגם מסתתר עגור מטושטש בתמונה. בצילום השני נקבה עם צעיר קטן באמצע הדרך. היו הרבה יותר אבל זה מה שצילמנו.

DSF_3488 quail family
California Quail
DSF_3483 quail baby
California Quail

והנה משפחה של אווזים:

DSF_3593 canada goose family
Canada Goose

היו שם גם איילים צעירים (עופרים) אבל אביא צילום שלהם ממקום אחר. באותו מחוז (Modoc) מחוץ לעיר יש אוכלוסיה של Pronghorn (בלטינית Antilocapra americana) שבניגוד לשמו הלטיני אינו אנטילופה וגם לא שייך לעיזים למיניהן. זהו מין בודד במשפחתו, דומה לאייל אבל אינו קרוב מאד להם – שריד אמריקאי מלפני עידן הקרח האחרון. נסענו לחפש אותם וראינו קבוצות וגם אמא עם צאצא קטן. כשהסתובבנו לצלם הם כבר היו במנוסה מעבר לגבעה (הם רועים בשדות מעובדים של חקלאי המקום). בצילום הראשון זכר, ובשני האם עם תינוקה.

DSF_3803 pronghorn adult
Pronghorn
DSF_3788 pronghorn baby
Pronghorn

נסיעה חזרה

בדרך חזרה הביתה (יומיים עם עצירות לטיול) עצרנו בשני מקומות נוספים לראות בעלי חיים (ונוף) ובמקום נוסף כדי שהבנות ידוגו ארוחת צהריים (השלל היה שני דגי שמך). העצירה הראשונה היתה Manzanita Lake בכניסה לשמורה Lassen Volcanic National Park. זה מקום מוכר לנו מאד והמסלול של שלושה קילומטר סביב האגם תמיד מניב הרבה תצפיות בעלי חיים ונוף מרהיב. אביא פה רק שני תינוקות שראינו ולא את כל האוצר (נקרים, ציפורים צבעוניות, נוף…). הסנאי צעיר מאד, ראש גדול יחסית לגוף והיה קטן ביותר. הציפור היא ממשפחת הירגזיים אבל סוג אמריקאי. כמעט בכל טיול במסלול זה אנו רואים אותם מקננים בחורים נטושים של נקרים.

DSF_4055 squirrel baby
Golden-mantled Ground Squirrel
DSF_4132 chickadee baby
Mountain Chickadee

העצירה ביום האחרון היתה בשמורה בעמק המרכזי של קליפורניה, בחום לוהט. זה איזור מוצף בחורף לצורך נדידת אווזים, ברווזים, ברבורים ועגורים. בקיץ יש מעט מים אבל עדיין יש בעלי חיים חדשים לעולם, מהחיות שנשארות שם כל השנה. תחילה ציפור סינית שהובאה לאירופה ומשם גם לאמריקה לצורך צייד: פסיון מצוי. תחילה זכר בוגר ואחריו צעיר קטן. משפחה שלמה עברה את הדרך אבל אשתי הצליחה במזל רב לצלם את האחרון בשיירה (זה היה מהיר למדי).

DSF_4322 pheasant adult
Ring-necked Pheasant
DSD_5363 pheasant baby
Ring-necked Pheasant

ולסיום, כמה יונקים קטנים וחמודים:

DSF_4258 mule deer baby
Mule Deer Fawns
DSF_4346 raccoon baby
Common Raccoon