ציפור בסבך

יש ציפורים (ובעלי חיים אחרים) שקשה מאד לראות, לא בגלל שהן קטנות או נדירות אלא בגלל שהן נחבאות. הנושא הפעם הוא ציפורים שנחבאות באיזור גידול אחד: סבך של קנים, סוף או עשבים גבוהים באיזור ביצתי או צמוד לחוף. הסבך משמש מסתור וגם הסוואה. לוקח זמן רב והרבה סבלנות לצבור מספיק צילומים לרשומה על ציפורים שלא נראות. כל תצפית היא חגיגה, וכל צילום טוב אושר ממש. לפני שבוע בדיוק, לקחה אותי אשתי היקרה לשמורה קטנה בעיר אוקלנד, על חוף המפרץ. שם ראיתי לראשונה (וצילמתי) את הרלית הגדולה המקומית Ridgway’s Rail. אוסף הצילומים גדל מספיק כדי לאפשר רשומה מלאה!

אנפות מסורטטות

אבל אתחיל דווקא עם אנפות: הצילום בראש הרשומה הוא של אנפה מסורטטת אמריקנית – American Bittern. יש בארץ ציפור דומה לה, אך גדולה יותר: אנפה מסורטטת – Great Bittern .לאנפות המסורטטות יש פסי אורך על הגוף והצוואר. הפסים מותאמים טוב לסבך הקנים ויוצרים הסוואה נהדרת, כמו בצילום הבא.

DSD_2743 bittern
There is an American Bittern in there!

האנפה המסורטטת נוהגת לשמור על צוואר ישר במידת האפשר, בניגוד לצוואר מקופל הנהוג על ידי שאר אנפות. דוגמת הפסים עובדת טוב יותר כאשר הצוואר ישר. לעיתים נדירות אפשר לראות אותן הולכות בשטח פתוח, וגם אז ההליכה נראית מאד מוזר עם צוואר ישר, כאילו ההסוואה ממשיכה לעבוד:

SONY DSC
American Bittern

האנפה אינה ציפור נדירה, אבל ראינו כאלה מספר פעמים מועט. אנפות בדרך כלל שומרות על תנוחה אחת ללא תזוזה במשך הרבה זמן. אנפה מסורטטת שלא נעה קשה מאד לגילוי, אפילו אם עוברים קרוב. כל הצילומים שלי הן בגלל שהבחנתי בתנועה, בדרך כלל אנפה שעפה ונחתה בין הקנים. כיון שידעתי שהיא שם, אפשר היה לצלם.

DSC_9972 bittern
American Bittern

יש לאנפה המסורטטת קרובת משפחה קטנה הרבה יותר: אנפית גמדית אמריקנית – Least Bittern. יש גם מקבילה שלה בארץ: אנפית גמדית – Little Bittern. בשני המקרים אלה ציפורים ביישניות הרבה יותר מהאנפה המסורטטת הגדולה, ובנוסף גם נדירה במקום בו אני גר. אז אין לי צילומים שלהן.

משפחת הרליות

רליות הן ציפורי מים בעלות מבנה גוצי האוהבות להסתתר בסבך קנים של ביצות. הן מאד ביישניות, ורק לפעמים יוצאות אל גבול הקנים כדי להגיע למזון שבתוך המים. זמן טוב לראותן הוא בזמן שפל במקומות בהם השפל מרחיק את המים מהקנים. אז לפעמים תצא הרלית לחפש מזון, אבל גם אז בהיסוס, ובורחת די מהר פנימה למסתור. קשה מאד למצוא אותן. לפעמים בזמן גאות גדולה איזור המחייה שלהן מוצף מדי וגם אז ינדדו באור יום למצוא מסתור חדש. חוץ מזה, הן נשארות בסבך ונוהגות לחפש מסתור חדש רק בלילה.

בישראל יש מין אחד מסוג רלית: רלית המים. אבל מהמשפחה יש כמה מינים של ברודית, וגם מלכישליו. באמריקה זה הפוך: יש רק מין ברודית אחד, אבל מספר רליות.

באמריקה יש שני מינים של רליות קטנות במיוחד – בערך בגודל של דרורים: רלית שחורה ורלית צהובה. משום מה איזור התפוצה שלהן חופף איזורים בהם יש פעילות רבה של צַפָּרִים. הן כל כך נחבאות שלא ממש ברור אם אלה ציפורים נדירות או מצויות. בכל מקרה יש מעט תצפיות ולי אין אפילו לא צילום אחד. לעומת זאת מצאתי את הרלית שבגודל בינוני: רלית וירג'יניה, שתיים משלוש הגדולות: Ridgway’s Rail and Clapper Rail.

רלית וירג'יניה – Virginia Rail

SONY DSC
Virginia Rail

בפעם הראשונה שראיתי רלית זה היה בשמורה בצפון קליפורניה, שם המין היחיד שיש הוא Virginia Rail (צילום ממעל). לכן הזיהוי היה קל – כי למי שאינו מתמצא זו יכולה להיות משימה קשה. היו לי כמה שניות לצילום מהרגע בו הבת הגדולה צעקה "הנה רלית" ועד שהציפור שבה למסתור. היא התלהבה מאד גם כן, וכששבנו הביתה ציירה את מה שראתה (צבעי אקריל על בד). היא היתה בקושי בת עשר אז.

SONY DSC
Virginia Rail, Caspian Tern, Red-winged Blackbird and Snowy Egret

זו רלית בגודל בינוני, כמו עורבני אירופי בערך. מאז ראינו אותן כמה פעמים – זו הרלית הנפוצה באיזור. לא פשוט לצלם רליות. בדרך כלל יש מעט זמן, והסבך מקשה על מציאת פוקוס טוב. בצילומים הבאים, הראשון מראה את הציפור כמו שבדרך כלל היא אמורה להיות, והשני כשהיא יוצאת מהמסתור לאכול.

DSD_3689 virginia rail
Virginia Rail – hiding
DSD_3696 virginia rail
Virginia Rail

Ridgway’s Rail and Clapper Rail

DSF_4704 ridgway rail
Ridgway's Rail

באמור, לפני שבוע בדיוק ראיתי לראשונה Ridgway’s Rail, והצילום ממעל הוא הנסיון הראשון שלי עם הציפור. התיישבנו על מעין מזח שמשקיף על הסבך, והבת הגדולה כמובן גילתה את הציפור ראשונה. לקח זמן לכולנו לראות שהציפור באמת שם. הציפורים האלה צועקות בקול רם מאד וקוראות זו לזו. הנה ציפור צועקת:

DSF_4712 ridgway rail
Ridgway's Rail

אחר זמן מה, החליטה הציפור לאזור אומץ ולצאת קצת החוצה. היא גדולה הרבה יותר מרלית וירג'יניה, בערך בגודל של תרנגולת קטנה. יש לה גם ירכיים מוצקים כמו של תרנגולת.

DSF_4731 ridgway rail
Ridgway's Rail

עד זמן לא רב, המין Clapper Rail כלל שלוש אוכלוסיות גדולות: בחוף הדרום מזרחי של ארה"ב (מפרץ מקסיקו, ממקסיקו ועד פלורידה), בחוף מערבי של היבשת (ממקסיקו עד מרכז קליפורניה) ומדרום מקסיקו עד דרום אמריקה. האוכלוסיות נחשבו תתי מינים מאד מובהקים ולכל אחת היתה תכנית שימור אחרת ממילא. אז הפרידו אותם למינים נפרדים. בקליפורניה קוראים להם Ridway’s Rail, ובטקסס קוראים להם כמו פעם Clapper Rail. לפני שנתיים בביקור בדרום טקסס יצא לנו לצפות במין המקומי.

DSD_6240 clapper rail
Clapper Rail
DSD_6243 clapper rail
Clapper Rail

כרגיל עם רליות, קשה מאד לצלם דרך סבך, והציפור לא שיתפה פעולה.

ברודית אמריקנית – Sora

DSD_6212 sora
Sora

ברודיות הן סוג במשפחת הרליות. הן קטנות, עם מקור קצר הרבה יותר, אבל מתנהגות די דומה לרליות. הן יוצאות יותר בקלות מחוץ לסבך ולכן רואים אותן קצת יותר. באירופה קוראים להן Crake אבל משום מה המין האמריקאי נקרא Sora. הצילום ממעל הוא מטקסס, באותו מקום בו ראינו Clapper Rail. שוב, הסבך מסבך את הצילום. הציפורים נחבאות מהר. שני הצילומים הבאים הם מקליפורניה, הפעם הראשונה בה ראיתי את הציפור (וגם את החרטומן שבא בהמשך). גאווה מיוחדת יש לי על שתפסתי אחת מהן בתעופה.

SONY DSC
Sora
SONY DSC
Sora

Wilson’s Snipe

DSD_4053 snipe
Wilson's Snipe

הציפור האחרונה בסדרה אינה ממשפחת הרליות. זו חרטומית וילסון. עד לפני כמה שנים נחשבה לאותו מין כמו חרטומית ביצות הנפוצה בארץ (ובאירופה), אבל האוכלוסיה האמריקאית הופרדה למין נפרד. זו ציפור קטנה יחסית, גוצית, ונסתרת יותר בעשביה שלחוף אגמים וים מאשר בסבך קנים. עדיין הן נסתרות למדי וראיתי מעט מאד מהן למרות שהן נפוצות. פעם, הן היו נפוצות מאד בכל המפרץ של סן־פרנסיסקו. אבל אז היתה הבהלה לזהב (שנת 1849) והעיר גדלה בבת אחת לבערך עשרת אלפים תושבים – כמעט כולם גברים צעירים. לא היתה חקלאות תומכת לעיר, אז הם צדו כל מה שזז, ואכלו הרבה ציפורי מים, איילים, דובים וכיוצא בזה. היום לא רואים הרבה את החרטומיות.

DSD_3534 snipe
Wilson's Snipe

צריך להיות צייד מיומן מאד כדי לצוד snipe. מכאן באה המילה האנגלית sniper (צלף). מי שהיה מסוגל לצוד snipe ביריה אחת היה נקרא sniper כתואר כבוד. לפעמים ניתן לצפות בהם בתעופה (קצרה ומהירה) בה הם עוברים למקום מסתור חדש מתחת לעשביה אחרת. יצא לי פעם אחת….

DSD_3501 snipe flying
Wilson's Snipe

איך סופרים?

הקדמה

זה מעין המשך לרשומה הקודמת על קצת פרספקטיבה והכחדת מינים. ליתר דיוק, הרשומה הקודמת היא מעין מבוא לרשומה הנוכחית. הרעיון על "איך סופרים כמה מינים של בעלי חיים יש בעולם" לא נולד אצלי כתוצאה מעניין בטבע. זה התחיל מבעיה במדעי המחשב, שיש בה גם סטטיסטיקה, ועניין "כמה מינים יש" הוא רק דוגמה אחת לשימוש בהבנה מתמטית. אנסה להסביר את המתמטיקה באופן פשוט ככל שניתן.

ברשומה הקודמת הפניתי את הקוראים לשתי דוגמאות של הצהרות טיפוסיות על כמה מיני בעלי חיים יש בעולם. אלה לא הצהרות של אנשים הנחשבים משונים או מחוץ לזרם המרכזי בנושא (לפחות מבחינה פוליטית). הראשון הוא הצהרה של מארגן הכנס על Biodiversity (לא יודע איך קוראים לזה בעברית, אולי "מגוון ביולוגי"?) משנת 2007.
אני ממליץ לקרוא את כל ההצהרה במקור – זה רק עמוד אחד. עיקר ההצהרה (מעבר להצהרה האופיינית על התחממות גלובלית) הוא כזה: אובדן המגוון הביולוגי הוא ממשי, כך הדגימו אלפי מדענים מהרבה מאד מדינות. הגורם הוא פעילות בני אדם (הוא אינו מציין אף גורם אחר). הכחדת המינים היא פי אלף מהנורמלי (אם לא היתה השפעת אדם). קצב ההכחדה הוא בין 18000 ל 55000 מינים בשנה. הסיבה העיקרית היא שינויי אקלים כתוצאה מפעילות אנושית. וכן הלאה…

יש לשים לב לפרטים. איך הם יודעים כמה מינים נכחדים? איך הם יודעים כמה מינים יש בעולם? איך יודעים מהו קצב הכחדה טבעי? איך בכלל יודעים שיש קצב הכחדה טבעי אחיד בכל זמן – זה סותר כל מה שאני יודע על אבולוציה. באופן כללי, ההצהרות נראות לכאורה מאד מדוייקות, אבל אם אני חושב איך הייתי בודק מה המספרים הנכונים, אין לי מושג איך זה בכלל אפשרי לבדוק. במקרה אני מבין בזה דבר מה ואנסה להסביר בהמשך.

הדוגמה השניה מגיעה מארגון WWF. שוב מומלץ לקרוא – זה לא ארוך ורצוי לדלג על הקישורים שקוראים לכם לתרום להם כסף. זו המטרה האמיתית של ההצהרה שלהם. במרכז הדף באותיות לבנות על רקע שחור יש הצהרת כוונות: "אם יש מאה מיליון מינים ואם קצב ההכחדה הוא 0.01% בשנה, אז לפחות עשרת אלפים מינים נכחדים כל שנה." הם עוד טוענים שיש להם זכויות יוצרים על הטעות המתמטית הנ"ל. הטעות כמובן היא שאם ההנחות שלהם נכונות אז בשנה הראשונה יכחדו בדיוק 10000 מינים, אבל בשנה שאחר כך 9999 מינים שזה פחות מעשרת אלפים. הם היו צריכים לומר "לכל היותר עשרת אלפים". אבל זה לא היה נשמע כל כך טוב בשביל התרמת כספים.

הם מודים בכך שלא ממש יודעים כמה מינים יש, ולכן כמה מינים נכחדים. אבל יש להם הרבה מספרים והנחות, אז אפשר לחשב ולהבהיל את הציבור. הטיעון המרכזי שלהם (שהם אומרים שהוא מדעי) הוא כמובן טמטום מוחלט. הדבר היחידי שאפשר להסיק מכל מה שנאמר אצלם זה שאין להם מושג. אבל הם יודעים בוודאות שהכל מעשה ידי אדם (ותשלחו כסף).

אז למה לא באמת יודעים כמה מינים יש, מהו קצב ההכחדה היום ומהו קצב טבעי? כדי למצוא את קצב ההכחדה, כל מה שצריך לעשות זה לספור כל שנה כמה מינים יש, ואז לחשב את היחס בין המספר של השנה למספר של שנה שעברה. יעזור מאד אם נספור במדוייק, אבל גם אמדן יהיה טוב. כל עוד זה אמדן מדוייק מאד, כי כדי לאמוד שינוי של 0.01% האמדן צריך להיות הרבה יותר מדוייק – לא יותר מ 0.001% טעות. אז איך אומדים את מספר המינים? מחליטים שכמעט כל המינים הם פרוקי רגליים ביערות גשם טרופיים. (לדעתי יש לא פחות מיני בעלי חיים בים, אבל מה אני מבין בזה). הולכים למקום נידח (צ'ילה לדוגמה, כי באמת זה מה שעשו). בוחרים עץ באקראי (אבל רק כזה שאפשר להגיע אליו). פורשים יריעות מתחת לעץ ומרססים את כולו מגזע עד צמרת בקוטל חרקים קטלני במיוחד. מנערים את העץ היטב ואוספים את התוצרת. חוזרים על זה כמה עשרות פעמים ויוצרים דגימה מייצגת. ככה לדוגמה גילו כמעט אלף מינים חדשים של חיפושיות – רק בצ'ילה. כמובן, יתכן שחלק מאלף המינים הנ"ל נכחדו בגלל הספירה. אולי זה נכון שרוב הכחדת המינים היא מעשה ידי אדם….

השאלה היא אם מתוצאות הניסויים הנ"ל ניתן לדעת כמה מינים יש בעולם. אפילו אם הניסויים היו דגימה מייצגת של בעלי החיים בעולם, התשובה הנחרצת היא שאין שום דרך לאמוד את מספר המינים בדיוק שהוא כפולה של מה שכבר מצאנו. לא רק שאין דיוק של 0.1% אנחנו לא יודעים אם האמדן שגוי פי עשר או פי מאה או אפילו פי אלף ויותר. על כך שארית הרשומה. אנסה להדגים את המתמטיקה באופן הפשוט ביותר שאני יכול.

דוגמה ראשונה: ריצוף הבית

החלק האחורי של הבית שלנו מרצף באריחי חימר מקסיקניים (היינו תוצרת מקסיקו). אלה אריחים זולים מאד, עמידים, צוברים לכלוך בקלות וקשים לניקוי. ראו דוגמה בצילום בראש הרשומה. נחליף אותם אחרי שהבנות יגדלו. המקסיקנים יוצקים את האריחים בתבניות ומשאירים אותם להתייבש בשמש. חלק מהם מתייבשים עקום, יש להם גדלים לא אחידים, וגם עוברים שם בעלי חיים ומשאירים עקבות. גם המקסיקנים משאירים עקבות (של בקבוקי בירה).

שאלה ראשונה: כמה סוגי עקבות יש בבית? זה רק לצורך הדגמה, אז לא חיפשנו מתחת לריהוט. שלחתי את הבת הצעירה לחפש בחדר שלה. היא מצאה ארבעה מיני עקבות שונים (אני מביא צילום אחד של כל סוג, אין צורך להגזים):

שלחתי בת שניה לחפש בחדר שלה. היא מצאה שלושה מיני עקבות שונים:

בחדר השינה של ההורים לא נמצא דבר (הכל מתחת למיטה….). אז כמה מיני עקבות יש בבית. לפחות ארבעה (מה שמצאה הבת הצעירה) ולא יותר משבעה (סכום מה שמצאו שתי הבנות). בפועל, מצאנו חמישה מינים: תרנגולת, ציפור קטנה, בקבוק, כלב וסנאי. שני מינים הופיעו בשני חדרים שונים.

שאלה שניה: כמה מיני עקבות יוצרו על ידי מפעל זה בכלל, ולא רק בבית שלי? איך בכלל בודקים דבר כזה? אני יכול להסתובב בעיר ולחפש בתים שרוצפו עם אריחים כאלה (זה זול אז ניתן למצוא בחנויות רבות). זו תהיה רק דגימה של התוצרת. אני יכול לקנות חבילות אקראיות של אריחים מחנויות שונות ובזמנים שונים. (הם באים בחבילות של עשרה אריחים – בדרך כלל אחד או שניים מהם שבורים). ברוב הגדול של החבילות לא אמצא אפילו עקבה בודדת. אם המדגם יהיה קטן אוכל לחשוב שאין כאלה עקבות כלל. אם אדגום הרבה יותר אולי אמצא את הנפוצים ביותר: תרנגולת, בקבוק, כלב. רק אם אשקיע באלפי דגימות אולי אמצא נחש או Roadrunner (שתי אצבעות לפנים ושתיים לאחור!). וזה מביא אותי לספירה של רק מספר בודד של עקבות. אולי פעם היה להם עובד שובב שהיה אחראי על אלפי סוגי עקבות, עשרות שונים על כל אריח בודד. אחרי זמן קצר הוא פוטר, ואם אדגום מיליונים אולי אמצא אריח שלו? אותו עובד היה יכול להיות אחראי על שינוי מספר העקבות השונות מעשר לאלף (הבדל של פי מאה). אי אפשר למצוא בדגימה סבירה אם אי פעם היה להם עובד כזה. המסקנה היא: אין לדעת.

דוגמה שניה: ספר הטלפונים

נניח יש לנו ספר טלפונים אחד (של עיר, מחוז או מדינה). כל פריט מידע (אדם) מכיל שם משפחה, שם פרטי, כתובת ומספר טלפון (נניח, לצורך הפשטות). הכל מופיע בספר ממויין לפי שם משפחה (קודם), ואם יש יותר מאדם אחד עם אותו שם משפחה אז ממיינים גם לפי שם פרטי. נשאלות שתי שאלות: כמה שמות משפחה שונים יש בספר? כמה שמות פרטיים שונים יש בספר?

הבעיה הטכנית היא: איך סופרים ביעילות? האם ניתן לספור ביותר יעילות אם רוצים רק הערכה של המספרים ולא חייבים לדייק לחלוטין? אם נחשוב על זה קצת, קל יותר לספור כמה שמות משפחה שונים יש בספר. המידע בספר ממויין לפי שמות משפחה, אז רק צריך לסרוק את הספר מתחילתו עד סופו ולספור כמה פעמים מתחלף השם מאדם אחד לבא בתור. לא צריך לזכור יותר ממספר אחד בכל רגע נתון (כמה שמות ראינו עד עכשיו). ניתן לעשות זאת במהירות אם נחלק את העבודה בין הרבה אנשים: כל אחד מקבל דף וסופר כמה שמות שונים בדף שלו. בסוף מחברים את המספרים מכל דף, וצריך להזהר משמות משפחה שנמצאים ביותר מדף אחד, אבל באופן עקרוני זו לא בעיה קשה. לא ניכנס לפרטים, אבל ניתן אפילו לאמוד כמה שמות משפחה שונים יש באמצעות מדגם אם יודעים כמה אנשים מופיעים בספר בסך הכל. גם את המספר הכולל של האנשים ניתן לאמוד באמצעות מדגם של דפים. אגב, האמדן של כמה שמות משפחה באמצעות מדגם, אינו מדוייק מאד, הוא יותא אומדן של הגבול העליון של התשובה (היינו: התשובה בסגנון "די בטוח שלא יותר מאלף").

כשזה מגיע לשמות פרטיים המצב קשה יותר. המידע לא ממויין לפי שמות פרטיים. אם סורקים (קוראים) את המידע לפי הסדר שבספר, צריך לא רק לספור שמות שונים אבל גם לזכור את כל השמות שראינו. את השם הבא שקוראים צריך להשוות לזיכרון כדי לראות אם כבר קראנו אותו או לא. בנוסף לכך, לא פשוט לחלק את העבודה. אם נחלק דף לכל איש ונבקש לדעת כמה שמות פרטיים שונים מופיעים בכל דף, איך נחבר את כל המספרים? (זיכרו את הדוגמה עם האריחים בשני חדרים שונים. 4 בראשון, 3 בשני, 5 בשני החדרים ביחד). השמות בדף הראשון יכולים להיות זהים לדף השני, שונים רק בחלקם או שונים לחלוטין. ניתן כמובן למיין את המידע לפי שמות פרטיים ואז לפתור. אבל מיון מידע צורך גם הרבה מאמץ.

האם ניתן לאמוד את זה באמצעות מדגם? הנה שיטה שהשתמשו בה בעבר. מתחילים במדגם אקראי של כמה דפים. רושמים את כל השמות הפרטיים המופיעים בכל הדפים יחד וסופרים כמה שמות שונים יש. אחר כך מוסיפים עוד דף ועוד דף, ובכל פעם מעדכנים את רשימת השמות ואת המספר הכללי של השמות. ניתן לעקוב עם כל תוספת דף, כמה שמות חדשים נוספו לרשימה. אם זה נראה שזה סדרה מתכנסת כלפי מטה אז עוצרים ומעריכים כמה שמות היו יכולים להיות אם נספור את כל הדפים. התקווה היא שבשלב כלשהו לא מוסיפים שמות חדשים, והסדרה מתכנסת לאפס – כלומר ראינו את כל מה שיש. השיטה הזאת היתה מקובלת בערך עשרים שנים בתחום מסויים של מדעי המחשב, מדידות סטטיסטיות של טבלאות בבסיסי נתונים. התוצאות היו לא טובות במיוחד. לפעמים זה עבד טוב, ולפעמים האמדן היה רחוק מאד מהאמת. (בבסיסי נתונים תמיד ניתן גם לעשות ספירה מדוייקת ולהשוות, אבל זה לוקח הרבה משאבים אם הטבלה גדולה ואם יש הרבה "שמות" שונים).

למה זה לא עובד טוב? נניח שזה ספר טלפונים עם שם פרטי אחד נפוץ במיוחד: "מוחמד". יש שם מיליוני אנשים אבל לכולם קוראים "מוחמד". פרט לכמה שמות אחרים שמופיעים באקראי, כל שם פעם אחת, נניח שהם: אחמד, חמיד, מחמוד, חמדן, וחמודי. בסך הכל יש שישה שמות שונים. אבל שיטת הדגימה תתחיל בשם אחד "מוחמד". כל תוספת דף נראית כאילו שום דבר לא השתנה. אחרי עוד כמה דפים אקראיים מצהירים שזהו זה, ומצהירים שיש רק שם אחד בכל הספר. גודל הטעות: פי שש. יום אחד עוברת משפחה מתרבות אחרת לגור באותה מדינה: משפחת כהן. וכל בני ובנות המשפחה עם שמות שונים. הרבה שמות, אולי אלף איש ואשה. אבל ספר הטלפונים ממויין לפי שם משפחה. כל משפחת כהן נמצאים באותו דף. שוב חוזרים על אותו תהליך דגימה. יש סיכוי קטן שהדף של משפחת כהן יעלה בגורל. אם זה יקרה, התוצאה תהיה קרובה למציאות. ויש סיכוי גדול מאד שהדף של משפחת כהן לא יעלה בגורל. ואז התשובה תהיה כמו קודם: יש רק "מוחמד" במדינה. אבל הפעם הטעות היא פי אלף.

תוצאות מתמטיות

יש תחום של מדעי המחשב שנקרא "בסיסי נתונים". הבעיה של ספירת "כמה שמות שונים יש" נפוצה שם מאד. בסיס נתונים יכול להכיל כמויות עצומות של מידע, ועם הזמן המידע משתנה וצריך לאמוד את "כמה שמות שונים יש" מחדש בכל פעם. השיטה שהיתה מקובלת פעם (עד שנת 2007 בערך) היתה סריקה מלאה וספירה מדוייקת או יצירת מדגם וספירה מדוייקת של המדגם. ספירה מדוייקת של הרבה מידע (מדגם גדול או כל המידע) דורשת משאבים רבים. נדרש הרבה זכרון, ולפעמים צריכים להשתמש בדיסק נוסף כי אין מספיק זכרון. הנתונים נמצאים על דיסק במעין "דפים" כמו הדפים של ספר הטלפון, אבל בדרך כלל לא ממויינים בשום אופן. דבר ידוע הוא שכמות המשאבים הנצרכת לדגימה גדולה, יכולה להיות יותר מסריקה מלאה של כל המידע (עניין טכני של גישה אקראית למידע לעומת גישה רציפה). נשאלו שתי שאלות עיקריות. לשתיהן מצאתי תשובה טובה בשנת 2005.

שאלה ראשונה: "האם ניתן לאמוד בדיוק רב כמה שמות שונים יש באמצעות מדגם?" מנסיון של כל החברות המובילות בתחום, התשובה היתה שלילית. יש לזה היום גם הוכחה, ואני מקווה שהדוגמאות שהבאתי, במיוחד ספר הטלפונים, מדגימות את הנושא.

שאלה שניה: "האם ניתן לאמוד בדיוק רב כמה שמות שונים יש בסריקה מלאה של המידע אבל בלי לזכור את כל השמות שראינו בזכרון?" היו שיטות לא מדוייקות בשנות השמונים, אבל מצאתי שיטה פשוטה לעשות זאת עם זכרון מועט מאד. מאז היו כמה התפתחויות, והשיטות של היום מדוייקות הרבה יותר עם פחות זכרון.

מה שחשוב לנושא "כמה מינים יש בעולם" זו השאלה הראשונה. לא ניתן לסרוק את כל כדור הארץ ולבדוק כל פרט ופרט. לא ניתן ליצור אמדן של אפילו "קרוב עד פי מאה" של כמה מינים יש. מה שמדהים עוד יותר, לא ממש יודעים כמה מינים זוהו כבר על ידי מדענים. ההערכה היא ש"ידוע למדע" על בין 1.4 מיליון ל 1.8 מיליון מינים ספציפיים. יש רשימות שונות ומשונות, לא ברור אם חרק שמצאה קבוצה אחת ביערות ברזיל הוא אותו מין או שונה מחרק אחר שנמצא בצ'ילה. אפילו מה ש"ידוע" בפועל הוא אומדן עם טווח טעות של עשרות אחוזים. אז איך ניתן להבחין בהכחדה של 0.01% מהמינים?

 

ואם נספור רק את ההכחדות שידוע עליהן?

נתחיל קודם בשאלה "איך יודעים שמין ביולוגי נכחד?", ולא נתעסק בשאלה הנלווה של מהו מין ביולוגי. זה לא קל בכלל. איך יודעים שאין אף פרט בודד בשום מקום על פני כדור הארץ? מה הסיכוי שאחרי עשרות שנים של חיפושים ללא תצפית אחת מין ביולוגי יופיע פתאום? יש מודלים סטטיסטיים לזה, למרות שאינם מוצאים חן בעיני כי יש בהם הרבה הנחות שקשה להצדיק. הנה מאמר שאני הייתי ממליץ למי שמסוגל לקרוא תיאוריה סטטיסטית: When is an “extinct” Species Really Extinct.

הדוגמה הראשית שלהם היא מין נקר גדול מאד בצפון אמריקה (בגודל של עורב) הנקרא Ivory-billed Woodpecker , ראו בצילום הבא שהוא קישור לצילום ישן בוויקיפדיה. מניחים שהציפור נכחדה באמצע המאה העשרים (האשם הידוע הוא צייד וכריתת עצים באזור המחייה).

היו שלושה מיני נקרים ענקיים בצפון אמריקה. המין שהזכרתי, בנוסף לו עוד מין דומה לו מאד במקסיקו (Imperial Woodpecker) שגם הוא נחשב נכחד באמצע המאה העשרים, והשלישי הוא מיודענו Pileated Woodpecker המופיע בצילום הבא שצילמתי בחודש שעבר בשמורה Lassen National Park.

DSF_4115 pileated woodpecker
Pileated Woodpecker

גם ציפור גדולה כמו Ivory-billed Woodpecker, לא לחלוטין ברור אם נכחדה. היו תצפיות לפני עשר שנים עם צילומים וסרטון באיכות נמוכה מאד, והם כנראה הופרכו על ידי המומחים לנושא.

אי אפשר ממש להחליט אם משהו נכחד. אפשר רק לתת הערכה "בהסתברות גבוהה" וזה רק אחרי מאמצי חיפוש רבים. זה לא אומר שמינים אינם נכחדים – רק מדגיש כמה מעט יודעים וכמה קשה לברר. גם המודלים המתמטיים שפותחו כדי לקשר בין מאמצי החיפוש, הזמן ללא תצפיות מהימנות ומידת ההסתברות של הכחדה לא נותנים מענה למקרה בו אוכלוסיה אחרת של אותו מין פשוט קיימת במקום אחר. דוגמה יפה היא ציפור שהתגלתה מחדש לאחרונה: יונה כחולת עין (Blue-eyed Ground-Dove). אחרי 74 שנים שנכחדה מיערות ברזיל, נמצאה אוכלוסיה חדשה במרחק אלף קילומטר מהמקום האחרון שהיה ידוע עליהן. (הכנסו לקישור: הצילומים מרהיבים).

זה לא מקרה יוצא דופן. הנה מאמר על כמה מינים מתגלים מחדש אחרי שהוכרזו שנכחדו. בערך פעם בשנה מגלים מחדש ציפור ש"נכחדה" וכך גם לגבי זוחלים ודו־חיים. זוכרים את "עגולשון שחור־גרון" שהתגלה מחדש בחולה? הנושא לא פשוט בכלל. לכן כאשר אני קורא הצהרות שאין בהן ספק כלל, אני מטיל בהן ספק רב מאד.

למרות הכל, אז אם נספור רק את מה שידוע שנכחד (עם איזה טווח ביטחון)? להערכתי, זה יתן תמונה חלקית וקטנה מאד על מה שקורה. רק בגלל שקשה מאד למדוד משהו, זה לא אומר שזה לא קורה. זה רק אומר שקשה לדעת מה המצב. אני סבור שכל נושא Biodiversity אינו מוגדר כהלכה ומשמש לצרכים פוליטיים בלבד. יש חורבן גדול של הטבע. אני נזכר בטיסת לילה משיקגו לארץ לפני עשרים שנים. חלפנו מעל טורונטו ולאורך האגם והנהר הגדול דרך מונטריאול ובאותו כיוון עד האוקיינוס. במשך יותר משעה רצופה, במהירות של אלף קמ"ש ראינו אורות של יישוב עירוני רציף ללא הפסקה. לא יכולתי להפסיק לחשוב איזו רצועה אדירה של טבע נעלמה משם. אין לי ספק שצריך להגדיר את הבעייה אחרת ממה שהאירגונים הפוליטיים (ולכאורה מדעיים) עושים.

סיכום

למרות שהנושא הפעם הוא "איך סופרים" וקצת על "כמה מינים יש ומהי הכחדה", יש לי כוונה יותר כללית אותה ניסיתי להמחיש. כאשר אני קורא מאמרים, בעיקר בעיתונות אבל גם בכתבי עת מדעיים, השאלה הראשונה שלי היא: מה הייתי עושה אם הייתי צריך לבדוק את זה? אני כמובן מניח שאין מגבלות זמן, תקציב וכח אדם מיומן למלאכה. אם התשובה היא: "אין לי מושג איך עושים את זה" אז אני נזהר במיוחד לא לקבל את המסקנות עד שאני מוודא מה באמת נעשה. אם אני חושב שיש דרך קלה למצוא את הנתונים (לפחות בתיאוריה) אז יש יותר סיכוי שאקבל את הממצאים, במיוחד אם אני רואה שהדרך הקלה היא מה שבאמת נעשה.

יתרה מזאת, כאשר אני קורא משהו, אני צריך לוודא שאני מבין את המושגים שמדובר בהם. קל מאד לקבל רושם מוטעה אם לא יודעים את ההגדרה המדוייקת של המושגים. במקרה שלנו, עדיין אין לי מושג מה ההגדרה של Biodiversity או בהקשר למשהו יותר מפורסם: מה ההגדרה של התחממות גלובלית. אם אני לא מצליח למצוא הגדרה מדוייקת, אני מניח מראש שמטרת הדיון אינה מדע אלא משהו אחר.

קצת פרספקטיבה

אנו נמצאים על פני האדמה זמן קצר למדי. יש תהליכים המתרחשים בטבע במחזוריות קצרה עוד יותר: המעבר בין יום ללילה, או עונות השנה. אנו צופים בהם ומתרגלים אליהם והם מוחשיים מאד. יש תהליכים שלוקחים בדרך כלל זמן רב, או שקרו לפני שנולדנו, והם קשים יותר להבנה אינטינקטיבית. אני יודע לדוגמה שכבר מאות שנים שאין אריות בארץ, אבל קשה לי לדמיין את ארץ ישראל עם אריות המסתובבים בה בחופשיות. סבי עלה לארץ בפעם הראשונה שנים מועטות אחרי שנעלמו ממנה התנינים והיענים. אבל עדיין ניתן היה לצפות בדובים מסתובבים בטבע. הטבע היום נראה אחרת בארץ. כל המינים הללו הם חיות גדולות ומרשימות ונעלמו מקומית אבל עדיין נפוצים בעולם ואינם בסכנת הכחדה. אם נרצה נוכל להביא אותם שוב….

קשה עוד יותר לדמיין איך נראתה הארץ לפני אלפי שנים. נהגתי לדמיין זאת כאותו נוף שאני מכיר, אם נתעלם מהשטח הבנוי, עם אותה צמחייה פחות או יותר, ובתוספת הרבה בעלי חיים גדולים. ראיתי את המינים הגדולים שנעלמו (בטבע או בגני חיות) ואני יכול לדמיין אותם מסתובבים בשטח. אבל אני יודע שזה רק דמיון, הארץ לא נראתה ככה. זה תרגיל אינטלקטואלי, אבל רק ממידע כללי אני יכול להסיק שהאקלים היה שונה מאד לפני כמה אלפי שנים (אחרי שנגמר עידן הקרח האחרון) והנוף נראה אחר מאד. אני זוכר משיעורי הארכיאולוגיה את ההיסטוריה של אחת הערים הראשונות בעולם: יריחו. היא הוקמה לפני 7000 שנים, נחרבה והוקמה מחדש מספר פעמים, ונמצאו שם עדויות לחקלאות, כולל התפתחות של החיטה מחיטת פרא לצמח תרבותי. נושא האקלים לא עלה אז בכיתה, אבל מי שמבקר ביריחו ודאי יתהה למה אחת הערים הראשונות בהיסטוריה האנושית הוקמה במדבר, ואיך היתה שם בכלל חקלאות (בטכנולוגיה של תקופת האבן) שיכולה לתמוך בעיר? התשובה היא שזה לא היה מדבר. הנוף היה אחר לגמרי.

ואיך נראתה הארץ לפני עשרת אלפים שנים, או עשרים אלף?

למה זה מציק לי? לעיתים קרובות אני קורא מאמרים בעיתונות, או במקומות אחרים המתארים את אסונות הטבע הבאים עלינו בגלל התחממות גלובלית (שינויי אקלים) והתערבויות אחרות של האדם בטבע. אני שומע הרבה טענות על "הכחדה בהיקף שלא נצפה כבר מיליוני שנים" ושאר תחזיות שונות ומשונות. דוגמה קלאסית ניתן לקחת מההצהרה של מארגן הכנס על Biodiversity לפני עשר שנים. דברים תמוהים באותו סגנון ניתן לקרוא באתר של WWF, בו הם אינם מצליחים להגדיר מהו המושג biodiversity אבל טוענים שהמצב חמור ביותר וכמובן מבקשים כסף לרוב. במקרה אני מכיר את המתמטיקה של הנושא (וגם תרמתי לתחום תרומה קלה) אבל על כך אכתוב בעתיד.

עוד מקרה הוא שאני חי בקליפורניה, והשאלה "איך המקום נראה לפי עשרת אלפים או עשרים אלף שנים" קלה יותר להבנה והתשובה דרמטית מאד. אז על כך אכתוב הפעם. קל לי יותר להבין באופן מוחשי עד כמה שונה היתה ארה"ב ובייחוד קליפורניה התקופה ההיא.

 

La Brea Tar Pits

לוס אנג'לס נקראת גם "עיר המלאכים", אבל מקור השם הוא קיצור ושיבוש של השם בספרדית שמשמעותו "המקום של מלאך המוות". בסביבות העיר יש מרבצי נפט קרובים לפני השטח, ובסביבה יש מקומות עם בריכות של זפת מבעבעת (באנגלית: tar pit). בעלי חיים המתקרבים לשלוליות הזפת הנ"ל יכולים להחליק וליפול פנימה. טורפים רבים (ציפורים, זאבים וחתוליים למיניהם) מתפתים לאכול מהחיה הנאבקת בזפת, ונלכדים גם הם. בסופו של דבר הם שוקעים כולם פנימה ומשתמרים. ולכן כשראו את המקום המתיישבים הספרדים הראשונים, הצהירו שזהו מקומו של מלאך המוות. הצילום בראש הרשומה הוא של בריכת זפת כזאת, והנה סרטון שצילמתי במקום לפני ארבע שנים.

מה שמשתמר, ניתן להוציא מהזפת, לנקות, לתארך באמצעות פחמן 14 ולהציג במוזיאון. המקום שביקרנו בו, הוא קטן אך מרשים ביותר. זה נקרא La Brea Tar Pits ויש בו חפירות פעילות של בריכות זפת, תצוגות מעניינות הכוללות שלדים של בעלי החיים שנמצאו, והרבה הסברים. לא צילמנו שם הרבה, אז התמונה הבאה היא קישור לאתר המוזיאון.

מצאו שם ממותות קולומביאניות (כמו בתמונה ממעל) שהיא גדולה בהרבה מפיל אפריקאי של ימינו. היו שם זאבים לרוב (ממין שנכחד). היו עצלני ענק (עצלן שחי על הקרקע וגודלו כגודל סוס של ימינו). היו קונדורים שגדולים בהרבה מהקונדור הקליפורני של היום. היו בתצוגה גם שלדים של טיגריס בעל שיני ענק (Saber-tooth Tiger). זה חתול מרשים מאד, גדול כמו טיגריס בנגלי. והיה יגואר ענק, חתול גדול הרבה יותר מכל מה שמכירים כיום. כל אלה נכחדו זה מכבר. היו שם גם מינים שעדיין קיימים, כמו הביזון האמריקאי, והקויוט. הנה עוד תצוגה של מה שתיארתי:

SONY DSC
Scene in La Brea Tar Pits Museum

יש בצילום דגם בגודל טבעי של עצלן ענק ועליו טיגריס בעל שיניים גדולות. (זו תצוגה נעה בה רואים את הטיגריס תוקף את טרפו). מאחור ציור שמנסה להמחיש איך זה נראה אז. אז למה כמה מוצגים כאלה כל כך הרשימו אותי? לפני שנים רבות ביקרנו במוזיאון מרשים ביותר: The Field Museum הנמצא בשיקגו. זה בנין ענק, ובלובי שלו יש כמה שלדים שלמים של דינוזאורים מוצגים לראווה (כולל טירנוזאור). הגודל משאיר רושם גם אחרי עשרים שנים. אבל במקום הקטן בלוס אנג'לס התרגשתי יותר. הסיבה היא שכל הממצאים בקליפורניה הם מלפני לא יותר מחמישים אלף שנים, וחלקם מגיע עד ללפני אחד עשר אלף שנים. כלומר: באותו זמן בו האדם המודרני הסתובב ביבשת (היום חושבים שבני אדם הגיעו לאמריקה לפני כעשרים אלף שנים). זו פרה־היסטוריה קרובה.

הממצאים נגמרים בדיוק בסוף תקופת הקרח האחרונה. לא ברור מה גרם להכחדה ההמונית של כמעט כל מיני החיות הגדולות באמריקה. אולי שינוי אקלים בקנה מידה חסר תקדים (ולא רק חצי מעלה עלובה). כרגיל, יש מי שמאשים את בני האדם. אם היו יכולים, היו מאשימים את האנושות בהכחדת הדינוזאורים. בכל מקרה, אמריקה של לפני עשרים אלף שנים נראתה אחרת לגמרי. לפחות המישורים והעמקים נראו אחרת לגמרי. התצוגה נותנת די מוחשיות למה היה פה עד לא מזמן, והרושם נשאר איתי עד היום. אגב, העצלן הענק נכחד כנראה רק לפני 5000 שנים. נמצאה פרווה מאותה תקופה במערה שבקצה הדרומי של דרום אמריקה: ארץ האש.

איך נראו ההרים לפני עשרת אלפים שנים?

אם העמקים והמישורים היו כל כך שונים, מה היה על ההר? יש כמה נקודות בהרים של קליפורניה שמי שמגיע לכאן ולא ביקר בהם, חייב לעצמו ביקור חוזר (עדיף בקייץ). נתחיל עם העצים הגדולים. יש שלושה מינים של הסוג סקוויה בעולם, אחד לאורך חופי קליפורניה וקצת לתוך אורגון, והוא נקרא Coastal Redwood. אלה העצים הגבוהים ביותר בעולם, והגבוה בהם מגיע ל 115 מטרים. יש בסין עוד מין של Redwood שאינו גדול במיוחד. ברכס ההרים Sierra Nevada אשר בקליפורניה (ורק בקליפורניה) צומחים עצי הסקוויה בגובה שבין 1500 ל 2500 מטר מעל פני הים. הם לא הגבוהים ביותר, אבל הם המסיביים ביותר, ומבחינתי המרשימים ביותר. הנה צילום ישן שצילמתי בפארק יוסמיטי:

SONY DSC
Giant Sequoia, Yosemite Mational Park

הצילום הבא גם הוא מיוסמיטי, בערך באותו איזור. זה היה יכול להיות העץ המסיבי ביותר בעולם, אבל לפני זמן רב פגע בו ברק והוריד עשרים מטרים מגובהו. יש לו את הענף העבה ביותר: יותר משני מטרים עובי.

SONY DSC
Giant Sequoia, Yosemite Mational Park

העץ הגדול ביותר (בנפחו) נמצא בשמורה דרומית יותר לשם: Sequoia National Park ומופיע בצילום הבא:

IMG_0799 sequoia sherman
Largest Tree in the World

העצים האלה יכולים להגיע לגיל של 3000 שנים. הם מרשימים כל כך, שתמיד מסתובבים תחתם בפה פעור וגומרים את הטיול עם צוואר תפוס מרוב שמסתכלים למעלה. הם גם עמידים מאד לשריפות (חייבים להיות עמידים כדי לשרוד כל כך הרבה שנים). יכאב הלב מאד אם יכחדו מהעולם. אבל, הם כבר נכחדו לחלוטין בעבר. באותה תקופה לא מזמן בה ממותות הסתובבו בעמקים, היה היער הזה מכוסה קרח. הרבה מאד קרח – מאות מטרים לגובה. היה זה עידן קרח, ואלה הרים גבוהים. לא היו עצי סקוויה – לא גדולים, לא קטנים ולא אפילו נבטים. מה שנשאר זה זרעים ואיצטרובלים קפואים מתחת לקרח. ואחרי שנסוג הקרח (כפי שממשיך לסגת גם היום) נבטו קבוצות מבודדות של העצים מחדש ומין ביולוגי אדיר מימדים שב לתחייה.

משם נמשיך מזרחה אל רכס הרים שחייבים לבקר בו: White Mountains in Inyo National Forest. אחרי שעולים מעלה בכביש (רק בקייץ) ועוברים את קו העצים (התחום האחרון בו יש יער) מגיעים ליער חדש, בגובה בערך 3000 מטר מעל פני הים, ומרכז מבקרים קטן. זהו יער קטן של עצים קטנים ממין Bristlecone Pine. הם העצים הזקנים בעולם – הותיק בהם חי בערך 5000 שנים. הם חיים בתנאים קשים וצומחים מעט מאד כל שנה. משם ממשיכים בדרך עפר בערך עוד עשרים קילומטרים, ועולים לגובה 3800 מטר. שוב יער דומה של אותם עצים – בגובה בו לא אמורים להמצא עצים כלל. הנוף נראה ככה:

DSD_7327 bristlecone 1
Bristlecone Pines, White Mountains

אנו בגובה רב. לפני עשרת אלפים שנים ודאי היה פה קרחון ענק. העצים האלה לא היו פה והנוף היה לבן כולו. כמו עצי הסקוויה, זהו מין שקם לתחיה.

DSD_7398 bristlecone patriarch tree
Bristlecone Pines, White Mountains

יש גם שילוט שמצביע על עצים מתים בשולי היער. הם נמצאים קצת גבוה יותר. ההסבר הוא שפעם היה חם יותר, אבל בגלל התקררות האקלים, היער חי קצת נמוך ממקודם. מעניין מי קרר את האקלים, ואיך דברי כפירה כאלה יתכנו. כנראה השלט משנות השבעים של המאה הקודמת…

DSD_7365 bristlecone global cooling

קליפורניה נראתה אחרת מאד גם בהרים…

ומה עם השפעת האדם?

יש השערות לא מבוססות שההכחדה הגדולה של צפון אמריקה לפני עשרת אלפים שנים בערך היתה מעשה ידי אדם. ההשערה נבעה מכך שארכיאולוגים חשבו שהאדם הגיע לצפון אמריקה בדיוק באותו זמן. לא היו אף עדויות אחרות. העובדה שתקופת הקרח הסתיימה באותו זמן והאקלים השתנה באופן דרמטי הובילה להשערה שאולי האקלים אשם. היום יש עדויות על בני אדם באמריקה הרבה לפני ההכחדה. מי יודע?

יש השפעות גדולות של אדם שמתועדות היטב. אביא פה שתי דוגמאות מעניינות של הכחדה מצפון אמריקה. הראשונה אינה הכחדה לחלוטין אבל ההשפעה אדירה. עד תחילת המאה התשע עשרה היו עדרים של מיליוני ביזונים נודדים במישורים הענקיים של ארה"ב. האינדיאנים היו צדים אותם למאכל, והיו תלויים בהם לקיומם. ההשפעה של האינדיאנים על גודל העדרים היתה פעוטה. העדויות ההיסטוריות הן על מסה של ביזונים מאופק לאופק, ועל האדמה הרועדת כשהם זזים.

IMG_4197 bison 1
American Bison, male, Yellowstone National Park
IMG_4209 bison 2
American Bison, female and calf, Yellowstone National Park

מישהו העלה את הרעיון להשמיד את עדרי הביזון כדי לסייע במסע ההשמדה נגד האינדיאנים. נערכו מסעות צייד רבים על ידי אנשים פרטיים וגם צבא ארה"ב. זה נעשה לא לשם שימוש בבשר אלא רק להשמדה. זו אולי הפעם היחידה בה היה נסיון הכחדה מכוון של בעל חיים גדול. כמה עדרים קטנים שרדו והיום נשמרים בטבע כפי שמראים הצילומים. גם מגדלים את הביזונים למאכל (מנסיון, הם טעימים יותר מסתם פרות). הם במספרים יחסית קטנים בטבע, אבל יש רבים מהם בחקלאות. זו אמנם לא דוגמה להכחדה ממש, אבל ההשפעה גדולה ביותר. הביזונים הם החיות הגדולות ביותר שנשארו מתקופת הקרח, וההכחדה הגדולה של תקופת הקרח כמעט הושלמה על ידי אדם.

דוגמה מעניינת אחרת היא הציפור שאולי היתה הנפוצה ביותר בצפון אמריקה לפחות בתחילת המאה התשע עשרה. זו יונה שנקראה Passenger Pigeon ונכחדה לחלוטין בסוף המאה התשע עשרה (ויש עדויות של ציפורים בודדות בתחילת המאה העשרים). הצילום הבא כמובן אינו שלי: זה קישור לתצוגה באיזה אוניברסיטה.

Passenger Pigeon

יש עדויות טובות (של אינדיאנים) שהציפור לא היתה נפוצה במיוחד כאשר הגיע האדם הלבן לצפון אמריקה. היונה הנ"ל נהגה לחיות בקבוצות גדולות ולא מסתדרת היטב בקבוצות קטנות או בודדים. עם הגעת האדם הלבן מספרם גדל מאד. המתישבים הגדילו את מצאי המזון של היונים במצעות שדות חקלאיים. בנוסף, המתיישבים גם השמידו הרבה מהטורפים הטבעיים של היונים: את האינדיאנים. כתוצאה ממקור מזון חדש ומיעוט טורפים, גדלה האוכלוסיה מאד. "עננים" של מיליוני ציפורים היו חולפים בשמיים ואנשים היו חייבים לצאת מביתם עם מטריות כי גם עננים כאלה מורידים גשם. הנזק לחקלאות היה גדול. ובנוסף, אלה ציפורים טעימות (ואפילו כשרות). אז היה מסע צייד נרחב – בעיקר על ידי חקלאים כדי להגן על היבול. אנשים לא העלו על דעתם שהולכים להשמיד את הציפור לחלוטין – הרי היו כל כך הרבה מהם. אבל זו ציפור שקל לצוד אותה (יש דיווחים על עשרות פרטים שניצודים ביריה אחת). בהתמדה, הלהקות נדחקו יותר ויותר מערבה, עם מעבר ההתיישבות מערבה. לקראת סוף המאה התשע עשרה כבר היו מאמצי שימור, אבל זה היה מאוחר מדי, והציבור לא התייחס לזה – אנשים היו רגילים לצוד יונים. היום יש כוונות להחיות את המין מחדש. יש מספיק דגימות שלהם במוזיאונים, ואולי יהיה ניתן לשבט אותם ולהחזיר לטבע.

סיכום

אני קורא טענות על השינויים חסרי התקדים בטבע בעשרות השנים האחרונות, הכחדה שלא נראתה כמוה כבר מיליוני שנים, התחממות הגדולה ביותר מזה מאות מיליוני שנים, ושאר היסטריה. אז אני נזכר במוזיאון בלוס אנג'לס, בעצים הגדולים והעתיקים ומקבל קצת פרופורציה. היתה התחממות גדולה רק לפני עשרת אלפים שנים – סוף תקופת הקרח. מה שרואים היום היה שונה לחלוטין לא כל כך מזמן. וכאשר מי שטוען טענות היסטריות כאלה דורש כספים או כוח פוליטי (ואפילו ממשלה מרקסיסטית גלובלית), אני יודע מה הסיבה ההגיונית לטענות.

Four Hummingbird Species

הייתי יכול לקרוא לכותרת "ארבעה מינים של יונקי־דבש הנפוצים בקליפורניה". אלה ציפורים קטנות מאד ממשפחה גדולה: Trochilidae. במשפחה יותר משלוש מאות מינים, כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאים רק באמריקה, בעיקר באיזורים הטרופיים של אמריקה המרכזית ופחות יותר ככל שמתרחקים צפונה אל צפון אמריקה או דרומה אל דרום אמריקה. אני מתעב את שמם העברי. אין לציפורים הללו שום קשר לדבש. בנוסף. הן ניזונות מצוף פרחים אך אינן יונקות אותו. בנוסף למקור ארוך (ברוב המינים) יש להן גם לשון ארוכה והן מלקקות צוף. שמן באנגלית נגזר מסיבה אחרת לגמרי. בפעם הראשונה ששמנו לב אליהן, היינו בטיול בשמורה Joshua Tree National Park. אחרי הליכה ארוכה עצרנו בנווה מדבר עם דקלים יפים והתיישבנו בצל. פתאום שמענו זמזום בצליל באס עמוק, דומה מאד לדבור גדול. הצליל בערך באוקטבה השניה של הפסנתר – בערך 50Hz שזה חמישים נפנופי כנף בשניה. נבהלנו וקמנו להסתכל מה עבר ליד האוזן. הוקסמנו לראות ציפורים קטנות מאד ומהירות מאד. על שם אותו זמזום קוראים להן באנגלית Hummingbirds. אולי בעברית צריך להיות שמן זמזומיות.

יש מיני hummingbird שנודדים (גם למרחקים גדולים) ויש הנשארים במקום אחד. המינים שמחוץ לאיזורים הטרופיים ניזונים בעיקר מחרקים. פריחה עם צוף אינה קבועה פה כל השנה. אבל הצוף נחוץ לחילוף החומרים הגבוה שלהן בעיקר בעונת הרביה. אני מתמקד פה בארבעה מינים הנפוצים בקליפורניה. יש עוד שלושה מינים פחות נפוצים בקליפורניה, ויצא לי לצפות גם בהם, אבל יש לי צילומים לא מוצלחים ורק של אחד מהם.

Anna’s Hummingbird

זה המין הנפוץ ביותר לאורך החוף המערבי של ארה"ב, במיוחד בקליפורניה, ומין זה אינו נודד. הצילום בראש הרשומה הוא של זכר. זה גם הגדול מהמינים שאתאר פה: משקל הזכר קצת יותר מארבעה גרם (כל האחרים במשקל קצת יותר משלושה גרמים). כפי שציינתי: קטנים במיוחד. יש מספר רב של מיני hummingbird שיש להם תצורת נוצות מאד ייחודית ומרהיבה. בעיקר אצל זכרים (אבל לפעמים גם נקבות) יש תאים בצורת מנסרה (פריזמה) בשכבה העליונה של הנוצות, בעיקר נוצות צוואר וראש. יש להם תאים עם פיגמנט מיוחד בשכבה מתחת. בזוויות מסויימות הנוצות נראות כהות מאד, אפילו שחורות. בזוית אחרת, קרני השמש (או הפלאש של המצלמה) נשברות ואז הנוצות מקבלות צבע בוהק ועז. במקרה של Anna’s Hummingbird הצבע אדום כפי שמודגה בשני צילומים הבאים של אותה ציפור (זכר):

SONY DSC
Anna’s Hummingbird – male
SONY DSC
Anna’s Hummingbird – male

במקרה של Anna’s Hummingbird גם לנקבות יש נוצות כאלה, אבל פחות. הנקבה בצילומים הבאים עומדת על מתקן האכלה המכיל מי סוכר. בזוית שונה הצבע משתנה:

DSE_8782 anna female
Anna’s Hummingbird – female
DSE_8796 anna female
Anna’s Hummingbird – female

הנקבה ניבדלת מנקבת מין שנראה בהמשך בכך שיש לה כתם שחור על הצוואר, והכנפיים אינן מגיעות בתנוחת עמידה אל קצה הזנב. בצילום הבא התאורה והזוית מתאימים כדי שנראה גם את הכתם על הצוואר משנה צבע:

DSE_8791 anna female
Anna’s Hummingbird – female

יש צלמים מקצועיים שמשתמשים בפלאש חזק כדי לצלם מינים שונים של hummingbirds. התוצאות מרהיבות עין, אבל אני לא אעשה זאת. איני יודע עד כמה זה מפריע לציפורים, אבל אני מעדיף לצפות בטבע ולא להפריע. אני משתמש במצלמה מהירה עם עדשת טלפוטו גדולה ומצלם יותר מרחוק וללא פלאש. שני הצילומים של הזכר הבא מדגימים עוד נקודה חשובה על הצבע המיוחד. בתאורה מתאימה, המבע יכול להשתנות שוב. עדיין יש לו רכיב אדום, אבל גם קצת כחול, מה שהופך אותו טיפה לסגול. הנקודה השנייה היא, שמין זה של hummingbird משתמש בצבע לחיזור. הזכר מסובב את ראשו לזוית מתאימה כלפי השמש כדי שהנקבה תראה את הבזק הצבע ותימשך אליו:

DSE_8167 anna male
Anna’s Hummingbird – male
DSE_8158 anna male
Anna’s Hummingbird – male

כפי שציינתי, זה מין נפוץ מאד אצלנו, והם די קבועים בגינת הבית. שני מינים נוספים שמגיעים אלינו הם מינים נודדים. כאשר הם מגיעים באביב הם אגרסיביים מאד, כי הם זקוקים ליותר מזון לנדידה. ובגלל התחרות הזאת Anna’s Hummingbird מתרבים בחורף, כאשר אין תחרות. לפעמים אני מצליח לצלם אותם בזמן אכילה, כאשר הם נודדים מפרח לפרח. זה לא קל לצילום. דבר המבדיל את מיני hummingbird מהצופיות המוכרות בארץ (ששייכות למשפחה אחרת) הוא היכולת שלהן לרחף באויר בנקודה אחת לצורך ליקוק צוף. הצופית צריכה למצוא מקום עמידה כדי לגשת אל הפרח. נדיר עוד יותר בשבילי למצוא ציפור בזמן אכילת חרקים. אז הנה שתי נקבות, הראשונה בתנוחת צוף אופיינית, והשניה אוכלת חרקים שריחפו ליד גזע עץ.

DSE_4290 anna female
Anna’s Hummingbird – female
DSC_1460 anna female
Anna’s Hummingbird – female

ואסיים עם פרט מיוחד. זו נקבה של אותו מין, אבל לבקנית כמעט לחלוטין. נצפו באיזורנו פרטים לבקנים באמת – לבנים לחלוטין.

DSC_7928 anna female albino
Anna’s Hummingbird – female

Costa’s Hummingbird

זהו מין שדומה ל Anna’s Hummingbird. הם נפוצים רק דרומה בהרבה לנו – בדרום קליפורניה ובמקסיקו. הם יכולים להגיע אלינו אבל נדירים מאד בצפון קליפורניה ולא ראיתי אותם ליד הבית. הצילומים כולם מהקצה הדרומי של קליפורניה. Costa’s Hummingbird קטנים יותר, אבל צריך הרבה נסיון לזהות הבדל בין שלושה לארבעה גרמים של ציפור. הנקבה של Costa’s ללא כתם כהה בצוואר, ובעמידה הכנפיים מגיעות לקצה הזנב, כמו בצילום הבא:

SONY DSC
Costa’s Hummingbird – female

את הזכר קל יותר להבדיל משאר המינים. אמנם גם לו ראש כהה, אבל הנוצות המיוחדות בגרון ממשיכות יותר לצדדים, וכשהוא מפנה את ראשו, הצבע אחר לגמרי. לזכר של Costa’s יש צבע סגול עז:

SONY DSC
Costa’s Hummingbird – male
SONY DSC
Costa’s Hummingbird – male
SONY DSC
Costa’s Hummingbird – male

 

Rufous Hummingbird and Allen’s Hummingbird

שני מיני ציפורים הדומים כל כך זה לזה שהזיהוי בהרבה מקרים בלתי אפשרי. הנקבות זהות כמעט לחלוטין. ניתן להבדיל בהן אם אוחזים אותן ופותחים את הזנב כדי לבדוק אם הנוצות החיצוניות של הזנב צרות (Allen’s) או רחבות יותר (Rufous). אגב, rufous משמעו "חלודי", ואכן לשני המינים יש הרבה נוצות בצבע חלודי בכל הגוף. אם הגוף חלודי כמעט לחלוטין (ירוק רק בכנף ועוד רק קצת) אז זהו Rufous Hummingbird זכר. אם יש הרבה חלודה אבל גם גב וכיפה ירוקים, אז זה בדרך כלל Allen’s Hummingbird, אבל רק כדי לסבך את החיים יש גם ל Rufous Hummingbird מופע כזה. אז מה עושים? יש למינים איזורי תפוצה שונים למדי, אלא ששניהם נמצאים ברוב קליפורניה. יש להם זמנים שונים בקליפורניה, וזה יכול לעזור מאד. Rufous Hummingbird נודדים מרחקים ארוכים מהדרום (של מקסיקו) ועד לאלסקה. בקליפורניה הם עוברים לתקופה קצרה באביב ובסתיו. Allen’s Hummingbird גם הם נודדים אבל במתינות. הם מגיעים מהדרום אבל נשארים לקנן בקליפורניה, ואפילו יש אוכלוסיה קבועה בדרום קליפורניה. אז רואים אותם יותר בקיץ.

אתחיל במופע ראווה. לפני חמש שנים אצלי בבית. שלושה צילומים של Rufous Hummingbird זכר שמלקק צוף מהפרחים הצמודים לבית. גם לציפורים האלה יש נוצות גרון מיוחדות שצבען כהה מאד, ובזוית המתאימה הופך אדום בוהק:

SONY DSC
Rufous Hummingbird – male
SONY DSC
Rufous Hummingbird – male
SONY DSC
Rufous Hummingbird – male

והנה נקבה גם כן בחצר האחורית. כאמור לא ניתן להבדיל בין שני המינים כאשר מדובר בנקבות, חוץ מכך שברוב הזמן יש פה רק Allen’s Hummingbird. במקרה באותו יום הסתובבו כמה פרטים בגינה, וכל הזכרים היו ממין Rufous אז אני מניח שגם הנקבה מאותו מין:

SONY DSC
Rufous Hummingbird – female

והנה שני צילומים של נקבות Allen’s Hummingbird בדרום קליפורניה. איך אני יודע? אחת צולמה בסוף הסתיו אחרי עונת הנדידה, והשניה בקיץ.

DSD_3137 allen female
Allen's Hummingbird – female
SONY DSC
Allen's Hummingbird – female

והנה זכר של Allen’s Hummingbird. שוב, הזיהוי לא מאה אחוז בטוח, אבל במקום בו זה צולם יש אוכלוסיה ידועה של אותו מין ויש לציפור כיפת ראש ירוקה. אבל זה צולם בעונת הנדידה (חודש מרץ) יש סיכוי קטן אבל עדיין ממשי לטעות בזיהוי…

SONY DSC
Allen's Hummingbird – male

והנה חידה: זכר אבל מאיזה מין? צולם באותו מקום ובאותו יום כמו הזכר הקודם. יש לו מעט ירוק על הראש אבל את הגב לא רואים. איני יודע את הפתרון.

SONY DSC
Allen's or Rufous Hummingbird – male

ולסיום, עוד חידה. צילום של זכר מלפני שבועיים: הטיול על ההרים של Modoc County בקליפורניה.

DSF_3314 rufous male
Rufous Hummingbird – male

הצבע האדום אינו עז כמו בצילומים הקודמים. העונה היא קיץ, אבל זה הקצה הצפון מזרחי של קליפורניה. Rufous אמור היה להיות צפונה משם, אבל הם יכולים להשאר בדרום מדינת אורגון. הצילום בערך 300 דרומה מהתחום הדרומי ביותר שלהם לעונת הקיץ. לעומתם Allen’s Hummingbird נשאר יותר באיזור החוף ומעדיף לא לעלות להרים. הם כמה מאות קילומטרים מערבה משם. חידה מעניינת. לדעתי, זהו Rufous Hummingbird בגלל שציפורים נודדות לפעמים נשארות מאחור. לפחות אני יודע שהיתה לו סיבה לבקר שם.

 

 

 

טיול קיץ – רואים תינוקות

פתיחה

אתמול חזרנו משבוע טיול. המטרה היתה שונה לכל אחד: אשתי רוצה לצאת לשטח עם התיקים על הגב (מה שנקרא באנגלית backpacking). אני מעוניין לראות נוף ופרחים ובעיקר בעלי חיים ופחות חשוב איך – כמה שיותר נוח יותר טוב. הבנות רוצות להשאר בבית ולצפות בטלויזיה, אבל בסוף הודו שהיה גם כיף. גל חום תקף את קליפורניה אז עלינו להרים. היעד הכללי היה South Warner National Wilderness שנמצא בפינה הצפון מזרחית של קליפורניה מרחק כשמונה שעות נסיעה מהבית. התחלנו את הנסיעה בשישי בערב, רוב הנסיעה היה בשבת עם עצירה של כמה שעות בדרך בשמורה נחמדה הנקראת Burney Falls.

DSD_3235 burney falls
Burney Falls

בשמורה יש את המפל הנ"ל, כמה מסלולי הליכה, ואגם אליו נשפך הנחל ושם אפשר לשוט או לשחות. הלכנו במסלול מסביב למפל ואחר כך ונשארנו לשכשך במים. קיויתי לצלם סיס שחור: Black Swift. זו ציפור המקננת מאחורי מפלי מים כדי להגן על הקן. לצורך כך היא צריכה מפל בו יש מרווח בין המים לקיר האחורי וזה אחד מאתרי הקינון הידועים. הגענו מאוחר מדי והסיסים אינם. אבל ראינו משפחת ברווזים (נקבה ושני צעירים). הם נקראים בעברית מֶרְגוֹן גדול. הצעירים בקעו מביצתם באביב שרק חלף וזה למעשה הנושא של הרשומה הפעם: החיים החדשים. הדבר הראשון שצילמתי במהלך השבוע הוא נושא שחזר כמה וכמה פעמים.

DSF_3253 merganser family
Common Merganser

הפעם אמעיט בצילומי נוף ואמנע מצילומי פרחים. הטיול על ההר היה כמעט כולו פרחים ונוף וסיפור דרך ואשאיר את זה לפעם הבאה או לאישתי (שכמובן תכתוב על זה בעתיד).

עולים להר

בראשון בבוקר נסענו שעה אל השמורה וחנינו בתחילת המסלול אל Pine Creek Basin ואחריו עולים אל Patterson Lake. למטה בעמק הטמפרטורה כבר עברה את השלושים בצל, ואנחנו פותחים את ההליכה בגובה אלפיים מטר בערך. אנחנו נעלה עוד תשע מאות מטר גובה בדרך. כמה דקות לתחילת המסלול והנה הצעיר הראשון והיחיד בטיול על ההר. האביב התחיל מאוחר מאד השנה על ההר בגלל השלגים הכבדים ולא הכל הפשיר עדיין. הצעיר הבא (תמונה גרועה אבל היה רחוק מאד) נולד יותר למטה משם. זהו Bald Eagle עליו כתבתי בעבר, והוא מהאביב האחרון. אחד ההורים גם עף לידו, אבל אני מביא צילום של בוגר משלב מאוחר יותר של הטיול – הנסיעה חזרה. ניתן די בקלות לבלבל בין העיטם הצעיר לעיט זהוב בוגר (צילום מחלק אחר בטיול).

DSF_3286 bald eagle juvenile
Bald Eagle – very young
DSF_4035 bald eagle adult
Bald Eagle – adult
DSF_3906 golden eagle
Golden Eagle – adult

לקח יומיים לעלות כמעט עד ליעד והגענו את תצפית מעל האגם הנמצא קצת מתחת לפסגה Warren Peak. היה קשה להגיע אפילו לנקודת התצפית בגלל שהדרך היתה חסומה בשלג. טיפסנו מסביב תוך סיכון ניכר ונאלצנו לבלות את הלילה על פסגה שכנה. ככה נראה האגם בזמן השקיעה:

DSD_4546 patterson at sunset
Patterson Lake

שתינו שלג שהמסנו בסיר. בבוקר אשתי יצאה לחפש דרך חזרה, ומצאה דרך שעוברת קצת מתחת לפסגת הצוק ויורדת בצד השני דרך עצים ושיחים – ירידה פחות מסוכנת. ביום שלישי ירדנו את רוב הדרך וביום רביעי בצהריים הגענו לחנייה ונסענו לחפש מקום במלון בעיר השכנה. ככה נראה האגם בבוקר לפני הירידה מההר.

DSD_4681 patterson in morning
Patterson Lake

עגורים – הדור החדש

אחרי התאוששות במלון יצאנו לשמורת ציפורים קרובה למסלול נסיעה וקצת הליכה: Modoc National Wildlife Refuge. כתבתי בעבר על עגורים, רשומה לכל מין צפון אמריקאי והפעם באנו לראות את המין Sandhill Crane (תת המין הגדול). כמו שכתבתי בעבר, אלה ציפורים נודדות. בחורף הן מבלות קרוב לנו באיזורים מוצפים בעמק המרכזי של קליפורניה (ושאר מדינות דרום מערביות של ארה"ב). באביב הם נודדים צפונה לאיזורי רביה בצפון ארה"ב וקנדה. הנקודה הדרומית ביותר בה הם מתרבים היא הנקודה הצפון מזרחית של קליפורניה – השמורה בה הלכנו לבקר. לפני שנתיים ביקרנו שם באביב וראינו עגורה דוגרת. הפעם ביקרנו בקיץ. העגורים נמצאים בדרך כלל בקבוצות גדולות (עשרות עד אלפים יחד) או במשפחות. אם רואים בין שניים לארבעה עפים יחד או באותו מקום בנפרד מיתר העגורים, זו משפחה של זוג לבד או עם צעירים. אצלנו הם מגיעים כשהצעירים נראים כמו בוגרים. אבל זה מה שראינו באיזור הקינון בקיץ:

DSF_3407 crane family w juvenile
Sandhill Crane

הצעיר הוא משמאל מאחור והוא כבר חצי הדרך להיראות כמו בוגר. ההורים לא מתרחקים ממנו, ומגנים עליו היטב. בהמשך השמורה ראינו זוג על אי ולכאורה היו לבד. אחר זמן מה הבחנתי בגוש חום קטן בעשב לפניהם:

DSF_3712 crane family w baby
Sandhill Crane

זהו אפרוח צעיר. הצילום מרחוק ואסור כמובן להתקרב. נסענו עוד קצת לזווית צילום אחרת, וגם העגורים הלכו קצת לצד אחר של האי. זה מה שיצא, עדיין מרחוק:

DSF_3735 crane family w baby
Sandhill Crane

בהחלט אחד הרגעים המרגשים של הטיול.

עוד תינוקות

היו בשמורה עוד משפחות ציפורים. הצילום בראש הרשומה הוא של משפחת ברכיות (Mallard) מהשמורה. בצילומים הבאים שתי משפחות אגמית אמריקאית. הצילום הראשון הבוגר מאחור והצעיר (כמעט בוגר) מלפנים. אחריו צילום של בוגר עם שני אפרוחים.

DSF_3622 coot with juvenile
American Coot
DSF_3968 coot w babies
American Coot

פגשנו גם משפחות שלווים, קצת קשים לצילום כי הם מסתתרים בעשב וכשהם על הדרך הם נוטים לברוח בקלות. בצילום ראשון יש זכר עם שתי נקבות בפינה השמאלית של התמונה וגם מסתתר עגור מטושטש בתמונה. בצילום השני נקבה עם צעיר קטן באמצע הדרך. היו הרבה יותר אבל זה מה שצילמנו.

DSF_3488 quail family
California Quail
DSF_3483 quail baby
California Quail

והנה משפחה של אווזים:

DSF_3593 canada goose family
Canada Goose

היו שם גם איילים צעירים (עופרים) אבל אביא צילום שלהם ממקום אחר. באותו מחוז (Modoc) מחוץ לעיר יש אוכלוסיה של Pronghorn (בלטינית Antilocapra americana) שבניגוד לשמו הלטיני אינו אנטילופה וגם לא שייך לעיזים למיניהן. זהו מין בודד במשפחתו, דומה לאייל אבל אינו קרוב מאד להם – שריד אמריקאי מלפני עידן הקרח האחרון. נסענו לחפש אותם וראינו קבוצות וגם אמא עם צאצא קטן. כשהסתובבנו לצלם הם כבר היו במנוסה מעבר לגבעה (הם רועים בשדות מעובדים של חקלאי המקום). בצילום הראשון זכר, ובשני האם עם תינוקה.

DSF_3803 pronghorn adult
Pronghorn
DSF_3788 pronghorn baby
Pronghorn

נסיעה חזרה

בדרך חזרה הביתה (יומיים עם עצירות לטיול) עצרנו בשני מקומות נוספים לראות בעלי חיים (ונוף) ובמקום נוסף כדי שהבנות ידוגו ארוחת צהריים (השלל היה שני דגי שמך). העצירה הראשונה היתה Manzanita Lake בכניסה לשמורה Lassen Volcanic National Park. זה מקום מוכר לנו מאד והמסלול של שלושה קילומטר סביב האגם תמיד מניב הרבה תצפיות בעלי חיים ונוף מרהיב. אביא פה רק שני תינוקות שראינו ולא את כל האוצר (נקרים, ציפורים צבעוניות, נוף…). הסנאי צעיר מאד, ראש גדול יחסית לגוף והיה קטן ביותר. הציפור היא ממשפחת הירגזיים אבל סוג אמריקאי. כמעט בכל טיול במסלול זה אנו רואים אותם מקננים בחורים נטושים של נקרים.

DSF_4055 squirrel baby
Golden-mantled Ground Squirrel
DSF_4132 chickadee baby
Mountain Chickadee

העצירה ביום האחרון היתה בשמורה בעמק המרכזי של קליפורניה, בחום לוהט. זה איזור מוצף בחורף לצורך נדידת אווזים, ברווזים, ברבורים ועגורים. בקיץ יש מעט מים אבל עדיין יש בעלי חיים חדשים לעולם, מהחיות שנשארות שם כל השנה. תחילה ציפור סינית שהובאה לאירופה ומשם גם לאמריקה לצורך צייד: פסיון מצוי. תחילה זכר בוגר ואחריו צעיר קטן. משפחה שלמה עברה את הדרך אבל אשתי הצליחה במזל רב לצלם את האחרון בשיירה (זה היה מהיר למדי).

DSF_4322 pheasant adult
Ring-necked Pheasant
DSD_5363 pheasant baby
Ring-necked Pheasant

ולסיום, כמה יונקים קטנים וחמודים:

DSF_4258 mule deer baby
Mule Deer Fawns
DSF_4346 raccoon baby
Common Raccoon

רשמים מהופעה

לפני כחודשיים הודיעה אשתי שתהיה הופעה של King Crimson לידנו, אולי אני רוצה שנלך? אני כמובן מעוניין מאד, אבל לא חשבתי שהיא תרצה. היא מכירה רק את האלבום הראשון שלהם וגם זה לא משך אותה. גם אני הכרתי רק את תחילת הלהקה, שלושה תקליטים ראשונים ועוד תקליטון שהיה ביניהם, הכל מהשנים 1969 עד 1971.הלהקה שינתה הרכבים פעמיים באותן שנים ומאז עוד פעמים רבות. ודאי גם המוסיקה השתנתה זו מוסיקה מאד פרוגרסיבית, לא ממש רוק, יותר ג'אז מתקדם, אבל גם זה לא מדוייק. הם בהחלט שונים מכל דבר אחר. משהו לא נגיש, שצריך להתרגל אליו. אז קנינו כרטיסים.

למי שאינו מכיר – יש להקשיב לתקליט הראשון, שהוא הנגיש ביותר. בפעם הראשונה הייתי צריך סבלנות כדי לעבור את השיר הראשון שהוא רועש מאד וכולל הרבה צלילים מעוותים וגם שם מפוצץ: 21st Century Schizoid Man. אבל אחריו יש יצירות מופת, בזו אחר זו. זו להקה של אדם אחד עיקרי: Fripp שמנגן בגיטרה וגם קצת קלידים ומלחין ומעבד את רוב החומר. כבר בהתחלה היו להם משורר (לצורך כתיבת טקסטים בלבד ולא לנגינה או שירה) וגם מעצב גרפי בשביל עטיפת התקליט (מרהיבה ביותר). בהחלט מבנה מיוחד.

לקראת ההופעה קניתי כמה דיסקים (כבר לא משתמש בתקליטים) של חומר יותר מאוחר, וגם את החבילה Radical Action שכוללת שלושה דיסקים עם כל השירים שהיו בסיבוב ההופעות האחרון האנגליה לפני שנתיים, עם סרט של ההופעה. התחלתי לחשוש יותר – זו מוסיקה קשה מאד לעיכול ואשתי לא מכירה דבר מזה. התחלנו להקשיב להם בנסיעות ברכב וקצת בבית. היא אמרה: "אל תשמיע לבנות – הן ירצו ללכת להופעה". השמעתי לבנות, והן רצו ללכת להופעה.

20170615_222125
Taking Pictures

הם שונים מאד מלהקות רוק רגילות. קודם כל, קשה לחשוב על המוסיקה כעל מוסיקת רוק. הם עולים על הבמה לבושים היטב (לרובם חליפות ועניבות), ומנגנים ללא ממש אינטראקציה עם הקהל. אין הסברים, אין דיבורים, רק נגינה. כולם מיומנים בצורה יוצאת דופן, זו להקה שבה כולם וירטואוזים. היחס שלהם כמו קונצרט של מוסיקה קלאסית, ונראה שחלק מהם גם קוראים תוים לפחות בחלק מהשירים. ההרכב גם הוא משונה, אבל נחוץ מאד. שלושה מתופפים בחזית הבמה ומאחוריהם חמישה אחרים: אחד על כלי נשיפה, אחד באסיסט, קלידן, זמר (עם גיטרה) ומנהיג הלהקה: "הגיטריסט היושב". הנה ראיון ברדיו של הגיטריסט היושב על למה הוא יושב ועל פגישה שלו עם הנדריקס:

הנה סדר השירים שנוגנו בהופעה. הצליל חזק ועשיר, ואכן יש צורך בשלושה מתופפים. יש הרבה תחכום במוסיקה הזאת. יש גם פיספוסים: מל קולינס פספס כניסה שלו עם סקסופון אבל המשיך בלי להתבלבל, הזמר שכח לקחת צעד קדימה אל המיקרופון בתחילה של Easy money ולבסיסט היתה בעיה להתחבר למערכת ההגברה בתחילת המחצית השניה של ההופעה. הנגינה טובה בהרבה ממה שאני מכיר מהתקליטים ואפילו מסרט ההופעה שמלפני שנתיים. הופעה מהממת. אשתי מתלהבת לא פחות ממני, גם מבלי להכיר את המוסיקה. יש בזה משהו שחודר עמוק. אחרי כמה ימים עדיין זה מהדהד בתודעה…..

אחרי המחצית השניה הם יוצאים, מחיאות כפיים, וחוזרים להדרן שידוע מראש: שלושה שירים. הבת הגדולה רצתה לדעת אם הם ניגנו את השיר האהוב עליה Cat Food. אני תוהה אם ינגנו את Epitaph אבל בחרו הפעם את The Court of the Crimson King. הביצועים טובים בהרבה מהתקליט. הם מפגינים רמת התלהבות ושיחרור עוד יותר משאר ההופעה. הדרן הבא: Heroes של דיויד בואי (כנראה מחווה למותו). אשתי פונה אלי ושואלת מה זה? פתאום שיר רגיל מנוגן על ידי להקת רוק, כזה בנאלי, ירידה חזקה ברמה. הביצוע מעולה, אבל הניגודיות עם שאר המוסיקה יוצאת דופן. ולסיום: 21st Century Schizoid Man. השיר שתמיד חשבתי שפוגע באיכות התקליט הראשון. התגלה לי משהו חדש. זו להקה של הופעות חיות. זה לא שיר רועש אלא מלא תוכן. סולו מטורף של סקסופון, סולו מטורף של תופים – קשה לתאר. הנה השיר בהופעה מלפני שגמרו לכתוב אותו:

בסוף ההופעה הקהל כמובן מצלם את הלהקה, והלהקה מוציאה מצלמות ומצלמת את הקהל, וגם זה את זה.
יום אחר כך, הקשבתי שוב לתקליטים ישנים, וגם אשתי הקשיבה. היא אומרת "זה נשמע כל כך ריק". זה אכן נשמע דליל ולא מהוקצע, צל חיוור של הלהקה בהופעה. אבל זה כל מה שיש עד הפעם הבאה: ואם הם יבואו, תהיה פעם הבאה. ולסיום: Cat Food

 

הדף ההוא מהמגדיר

 

התחלתי עם תחביב הצפרות לפני ארבעים שנים בערך עם משקפת גדולה וכבדה Hoya 7×50 ומגדיר ציפורי אירופה וישראל (בעברית): המגדיר של פטרסון. כמובן שמעבר לאינפורמציה וליכולת לזהות מה שאני רואה, המגדיר גם נותן קצת השראה: זה מה שיש לראות שם בחוץ, צא ומצא אותם. יש במגדיר עמודים משעממים יותר (הרבה שחפים שכולם נראים כמעט אותו הדבר) ודברים מלהיבים ואקזוטיים. במגדיר ההוא צדה את עיני ציפור מיוחדת מאד במראה: תוכי־ים (אז עוד לא קראו לו "אטלנטי"). הציפור שבראש הרשומה היא תוכי־ים, אבל ממין אחר, כי זה בערך שעה שייט מסן־פרנסיסקו: זהו Tufted Puffin. בשביל התוכי־ים האטלנטי צריך לנסוע לצפון הרחוק, או לקרוא אצל עננת. היו שם כמובן עוד דברים אקזוטיים, כמו דררה שהיתה נדירה ביותר אז…

בקליפורניה, לפני כחמש עשרה שנים, קניתי את אחד המגדירים הנחשבים יותר לציפורי ארה"ב – Sibley מהדורה ראשונה. הרבה פעמים עצרתי מול הדף ההוא, המלהיב, שהוא אוסף של ציפורים שלא שייכות לשום דבר אחר, כל אחת ממשפחה אחרת. ציפורים קצת אקזוטיות. במקרה הזה: הדף שמופיע לפניכם.

DSD_3218 page from guide
הדף ההוא מהמגדיר של סיבלי

 

מצד ימין יש שני מיני ציפור מאותו סוג. ציצנית ססגונית (Bohemian Waxwing) שגם מופיעה באירופה ובישראל, אבל מעולם לא צפיתי בה. השניה היא ציצנית אמריקאית (Cedar Waxwing) שנפוצה אצלנו, אבל אז עוד לא ראיתי כזאת. נראית יפה… מצד שמאל יש משהו שנקרא Phainopepla (פֵיינוֹפֶּפְּלָה) ואז חשבתי שזה סתם עוד משהו אקזוטי ממשפחה שונה, ויש בולבול – לא כמו שמכירים בארץ אבל מאותה משפחה: הוא הגיע מהודו ושוחרר לטבע. כלומר ארבעה מינים משלוש משפחות שונות. כנראה אסף אותן סיבלי לדף אחד כי כולן ציפורים בגודל דומה, מבנה דומה ועם ציצית על הראש. במגדיר הנוכחי שיש לי לציפורי אירופה וישראל ("הציפורים" של לקסיקון מפה) יש דף דומה של "ציפור אחת או שתיים מכל משפחה". מין אוסף של עודפים שלא מתאים לשום דבר אחר. יש שם את הגדרון היחיד שיש באירופה, אמודאי הנחלים (צריך באמת לכתוב על האמודאי האמריקאי – נושא מרתק), הציצנית הססגונית ושני מיני בולבול.

DSD_3222 page from guide
הדך ההוא מתוך המגדיר העברי

אז הרשומה הזאת תהיה על האוסף המוזר של שלוש ציפורים עם ציצית – אחת מכל משפחה. מאז שהתחלתי בצפרות שוב בקליפורניה (בגלל מהפכת הצילום הדיגיטלי), הצלחתי לפגוש בשלוש מתוך הארבע- את הציצנית הססגונית אולי אראה פעם בארץ, או בטיול בצפון ארה"ב אם יהיה מזל.

Cedar Waxwing

DSC_9287 Cedar Waxwing
Cedar Waxwing

בעברית הציצנית האמריקאית נקראת על שם הציצית שעל ראשה ובגלל שמין זה הוא מאמריקה בלבד (גם צפון וגם דרום). באנגלית waxwing בגלל המראה דמויי שעווה של הכנפיים וְ cedar בגלל שזה אחד המזונות האהובים עליה. הן נפוצות למדי בכל ארה"ב, אבל צריך לדעת איפה לראות אותן. את הלהקה הראשונה פגשנו בערך לפני עשר שנים בעמק Napa אוכלים אפרסמונים מהעץ.

IMG_4777 Cedar Waxwing
Cedar Waxwing

אשתי טוענת שיש להן מבט של מאפיונרים. כמו הבא בתור:

SONY DSC
Cedar Waxwing

הם בדרך כלל חיים בקבוצות של כמה עשרות ואוכלים פירות וזרעים (בעיקר של ארזים). בתקופה האחרונה יש להקה שלהם אצלנו ברחוב. בהחלט ציפור יפה במיוחד.

SONY DSC
Cedar Waxwing – group on tree
SONY DSC
Cedar Waxwing – juveniles

בולבול

SONY DSC
Spectacled Bulbul

הצילום ממעל הוא כמובן של בולבול צהוב־שת (או בשמו האנגלי Spectacled Bulbul), בעברית על שם התחת הצהוב ובאנגלית על שם הטבעת הלבנה סביב העין. זו ציפור אירופית (וכמובן נפוצה בארץ) והצילום הוא מישראל. גם בארה"ב יש בולבול, אבל הוא אינו מקומי. קוראים לו Red-whiskered Bulbul (יש לו תחת ולחי אדומים, אבל שפם שחור – אז השם שלו קצת מבלבל). הוא קרוב של הבולבול האירופי אבל מגיע מאיזורים טרופיים באסיה, בעיקר מהודו. בארה"ב הוא פליט תרבות עם אוכלוסיות קטנות ביותר: אחת בפלורידה והשניה בלוס אנג'לס.

SONY DSC
Red-whiskered Bulbul

פגשנו בו רק פעם אחת, בטיול בגן הבוטני של לוס אנג'לס. תחילה חשבתי שראיתי נקר, כי הוא היה רחוק מאד וגבוה על עץ. הגודל מתאים לנקר, הצבע בעיקר שחור ולבן והבזק של קצת אדום – מה עוד זה יכול להיות? צילמתי מרחוק והמשכנו הלאה בסיור בגן הבוטני. קצת אחר כך, ראינו אותם שוב והפעם מקרוב. ואז זיהיתי את ה"אקזוטי מהדף ההוא במגדיר" – זהו בולבול.

SONY DSC
Red-whiskered Bulbul
SONY DSC
Red-whiskered Bulbul

יש להם סיפור מעניין בלוס אנג'לס. מדי פעם מתעורר ויכוח האם ראוי להשמיד אותם כדי שלא יתפשטו ויהפכו לעוד פליטי תרבות מזיקים. יש הטוענים שראוי להשמיד ויש שטוענים שהם סתם יפים ולא מזיקים. הויכוח מתקיים כבר כמעט חמישים שנים. בינתיים האוכלוסיה הקטנה מאד נשארת בתוך גבולות בגן הבוטני ואינה יוצאת החוצה. זה מה שמעניין אותי יותר מהכל – למה הלהקה לא מתפשטת לשאר חלקי קליפורניה? הם אוכלים פירות וזרעים ואפילו אוהבים את פירות הרדוף הנחלים שבדרך כלל רעיל, אבל משום מה מתאים להם מאד. יש פה הרבה הרדופים בגינון עירוני. חידה למחשבה…

Phainopepla

SONY DSC
Phainopepla – male

משמעות השם המוזר של הציפור phainopepla הוא מיוונית: חלוק נוצץ. לזכר יש צבע שחור נוצץ בשמש. זה הנציג היחיד ממשפחה שעיקרה במרכז אמריקה: Silky Flycatchers. הנציג הזה די נפוץ בצד הדרומי של קליפורניה ואריזונה, בעיקר באיזורים מדבריים, ומגיע גם לפון קליפורניה לעיתים נדירות. אנחנו ראינו אותם רק בדרום – לאחרונה בטיול הגדול אל המדבר המתעורר ובמיוחד בפארק Joshua Tree. זו ציפור שמאד בולטת בשטח – עומדת על ענף גבוה הצופה על הסביבה ומתנהגת כמו שאר חטפיות (או דוחלים בארץ), רק גדולה מהם בהרבה. הנקבה שונה במראה מהזכר: חומה במקום שחור, אבל העין האדומה עדיין בולטת למרחוק.

SONY DSC
Phainopepla – female
DSC_0972 Phainopepla
Phainopepla – female
SONY DSC
Phainopepla – male

סיכום

יש הרבה דברים שאני רואה בטבע בהנאה רבה. ויש דברים שאני אוהב יותר מאחרים, בלי שום סיבה הגיונית – רק בגלל שזה אותו דף מהמגדיר שהצית את דמיוני לפני שנים רבות.

 

 

 

 

 

המדבר מתעורר – חלק אחרון

ברשומה הקודמת סיפרתי על Joshua Tree National Park , הפרחים העצים והצבע של המדבר באביב המיוחד הזה. פגשנו שם גם בעלי חיים רבים ואת חלקם הצלחתי לצלם. הפארק נמצע בערך שבע שעות נסיעה דרומה מאיזור המפרץ בו אנו גרים. הסביבה שונה מאד ממה שאנו מכירים ופגשנו הרבה מיני בעלי חיים שנמצאים רק בדרום. לדוגמה: הסנאי שבראש הרשומה: White-tailed Antelope Squirrel שזו פעם ראשונה שצילמתי אותו, והיונק היחיד שיופיע פה.

זוחלים

DSCN1497
Lost Palm Oasis

פגשנו מעט מאד נחשים, וכמו תמיד נחש זו חוויה מיוחדת כי לא רואים אותם הרבה. לפני שנים רבות הלכנו לטייל בנווה המדבר בדרום בפארק (כפי שנראה בצילום ממעל). אחרי הליכה ארוכה התיישבנו ואז ראינו נחש: עכסן. הוא כנראה הבחין בהמולה ומיהר להסתתר, כך שצילמתי רק את חלקו האחורי: הרעשן המפורסם. בדרך למחבוא, הוא השמיע את קול ההזהרה שלו באמצעות הרעשן. זו הפעם היחידה ששמעתי את זה בטבע, וזה היה צליל חזק. בנוסף לכך, מיד עלה בי פחד, או דריכות, שאני מניח הוא איסטינקט כי הנחש היה מולי ומתרחק ממני ולא היתה כל סכנה. ההשפעה היתה מעניינת ביותר. אז הנה זנבו:

DSCN1505 rattlesnake
Rattlesnake tail

את שתי הלטאות הבאות צילמתי לפני שנים רבות באותו טיול עם העכסן. הראשונה קטנה מאד וזריזה, השנייה גדולה מאד.

DSCN1492 zebra tailed lizard
Zebra-tailed Lizard
DSCN1507 common chukwalla
Common Chuckwalla

בטיול האחרון ראינו נחש נוסף שאינו ארסי אבל לא הספקתי לצלם. לעומת זאת היו שם לטאות לרוב. עננת כתבה רשומה אחת רק על לטאות הפארק. מה שאני מביא פה זה רק מדגם מהצילומים. הלטאות נפוצות מאד בפארק, ובניגוד לפרחים מופיעות בכל עונה..

DSF_2265 western whiptail
Western Whiptail
DSF_2127 granite spiny lizard
Granite Spiny Lizard
DSF_1855 sagebrush lizard
Sagebrush Lizard
DSF_2339 common side bloched lizard
Common Side-bloched Lizard
DSF_2504 desert horned lizard
Desert Horned Lizard
DSF_1871 western whiptail
Western Whiptail

ציפורים – חטפיות

החטפיות האמריקאיות ממשפחה שונה מהחטפיות האירופיות, אבל נראות דומות, מתנהגות דומה ובאנגלית כולן נקראות בעיקר Flycatcher. הן נוהגות לשבת בתצפית גבוהה ומדי פעם לתפוס חרקים בתעופה. יש שני מינים נפוצים מאד אותם אני רואה בקביעות: Black Phoebe and Say’s Phoebe. כל השאר הם חוויה מיוחדת בשבילי. בעמק הנעלם צילמתי שתיים אחרות, אחת מהן זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה:

DSF_1898 hammonds flycatcher
Hammond's Flycatcher
DSF_1930 ash throated flycatcher
Ash-throated Flycatcher
DSF_2139 says phoebe
Say's Phoebe

ציפורים – דרורים, גבתוניות, פרושים ודומיהם

כמו שסיפרתי בעבר, באמריקה מינים רבים מאד של "דרורים" שהם למעשה גבתונים, גבתוניות, דרורנים, פרושים, ושאר ציפורים קטנות עם מקור עבה לאכילת זרעים. המינים של הדרום – חלקם מצויים מאד גם בצפון קליפורניה, וחלקם רק דרומיים. באופן כללי ראיתי דברים שאני לא מורגל אליהם, חלקם צבעוניים מאד. אבל דווקא ה"דרור" הפשוט הבא ריגש אותי יותר מכולם. הוא אמור להיות נפןץ בפארק, אבל זו הפעם הראשונה שצפיתי בו:

DSF_2223 brewers sparrow
Brewer's Sparrow

הבא בתור היה הנפוץ באמת בסביבה. היו המונים מהם והם עמדו על ראש צמחים וצעקו בקולי קולות. הם גם יפים מאד ונמצאים רק בדרום:

DSF_1887 black throated sparrow
Black-throated Sparrow
DSF_2188 black throated sparrow
Black-throated Sparrow

והנה עוד כמה, בשביל המגוון והצבע:

DSF_1956 house finch
House Finch
DSF_2176 lazuli bunting
Lazuli Bunting
DSF_2531 chipping sparrow
Chipping Sparrow

ציפורים – יונק דבש

משפחת הציפורים Trochilidae נמצאת רק באמריקה, בעיקר באיזורים הטרופיים. בצפון אמריקה יש רק כמה עשרות מינים. בעברית לפעמים הם נקראים יונקי דבש, אבל פירוש השם האנגלי hummingbird הוא אולי "זמזומית". הן ראויות לרשומות משלהן, ועל כך ודאי אכתוב בעתיד. יש מין שלהן שנפוץ בדרום קליפורניה אבל נדיר מאד ליד ביתנו וזה מה שפגשנו בפארק. Costa’s Hummingbird זו ציפור קטנה מאד (כמו כל המשפחה) והזכר ניכר בראש סגול כאשר הוא מבריק בתאורה מתאימה ובזוית מתאימה לשמש.

DSF_2210 costas hummingbird
Costa's Hummingbird on Joshua Tree
DSF_1813 costas hummingbird
Costa's Hummingbird – male

ציפורים – כל השאר

עננת כתבה שתי רשומות על הציפורים בפארק, ןהאוסף שהיא ראתה קצת שונה משלי. שווה להוסיף (כאן, וגם שם). אני מוסיף עוד שמונה צילומים למגוון. נתחיל עם הציפור שחתמה את הרשומה הקודמת: Verdin. ראיתי כאלה פעמים בודדות. היו שני קיני ציפורים זה לצד זה בסוף המסלול של Barker Dam. הזכר שבצילום נכנס ויצא משני הקינים, אולי מחפש את האוכל שמצולם בפיו.

DSF_2327 verdin
Verdin – male

את הציפור הבאה פגשנו במרכז מבקרים מחוץ לתחומי הפארק. זו ציפור שצפיתי בה רק פעם אחת בעבר:

DSF_2412 black tailed gnatcatcher
Black-tailed Gnatcatcher

לא רק דברים נדירים היו שם. הנה העורב השחור הידוע מהארץ (כבר כמעט נעלם בישראל, לצערנו, אבל נפוץ ביותר כאן), והעקב עליו כתבתי בעבר:

DSF_2443 common raven
Common Raven
DSF_2590 red tailed hawk
Red-tailed Hawk

את ציפור mockingbird אני מכיר מהבית. הן רעשניות מאד ובעלות מגוון שירים אדיר. בשנה שעברה אפילו קינן אצלנו זוג בחצר האחורית עד שהבריחו אותם החתולים. ראינו רבים מהם בטיול של היום השני והם שרו לנו רוב הדרך:

DSF_2523 northern mockingbird
Northern Mockingbird

והנה שני גדרונים (אחת הרשומות הראשונות שלי)

DSF_2551 rock wren
Rock Wren
DSF_2392 cactus wren
Cactus Wren

ולסיום הציפורים: נקר. יש כעשרים מיני נקרים בקליפורניה, וצילמתי כמעט את כולם (חסר לי רק אחד!). את הנקר הזה ראיתי רק מרחוק. פגשתי כאלה בעבר יותר מזרחית (אריזונה וניו מקסיקו) אבל זו הפעם הראשונה בקליפורניה.

DSF_2629 ladder backed woodpecker
Ladder-backed Woodpecker

סיום – עם פרפרים ועשים

אני מקווה שהצלחתי להעביר את הרושם המיוחד שעשה עלי המדבר בארבע רשומות אלה. הנסיבות היו די נדירות – זה קורה אחת לארבעים שנים לערך, ואולי לא אראה זאת יותר לעולם… אין לדעת. אני מקווה שמי שהציץ פה נהנה. אסיים עם צילומי חרקים. צילמתי מעט פרפרים, ואני מביא רק אחד פה כי יצא יפה: זנב סנונית על מרווה. ראינו הרבה עשים ממין White-lined Sphinx Moth. הם גדולים (כמעט כמו Hummingbird) מרחפים מעל פרחים ושותים צוף דרך חדק ארוך. צילמתי כמה מהם (זה לא קל), וכמובן שאני מסיים עם העש על פרחי האוקוטיו, כמו שהראיתי ברשומה הראשונה:

DSF_2593 swallowtail
Swallowtail
DSF_2283 white lined sphinx moth
White-lined Sphinx Moth
DSF_2291 white lined sphinx moth
White-lined Sphinx Moth
DSF_2360 white lined sphinx moth
White-lined Sphinx Moth

 

המדבר מתעורר – חלק שלישי

אחרי הביקורים ב Carrizo Plain (חלק ראשון של הסיפור) וסתם במדבר מוהבי (חלק שני של הסיפור) הגענו אל היעד הראשי של הטיול: Joshua Tree National Park. היינו שם בעבר. ביקרנו שם פעמיים לפני יותר מעשר שנים, באביב אבל לא בפריחה כמו השנה. בנוסף אשתי ביקרה שם שוב לפני ארבע שנים בחברת עננת, ושתיהן כתבו על זה הרבה רשומות. הפעם אספר קצת על הפארק, ואוסיף תמונות של הצמחיה שפגשנו שם. החלק הרביעי יהיה על בעלי החיים. יש הבדל גדול בין הביקור האחרון לכל קודמיו. מדי פעם אפנה את הקוראים אל אחת הרשומות של אשתי או של עננת לצורך השוואה. מומלץ מאד לעבור שם ולהסתכל. אני אכתוב בקצרה, ורוב הפירוט נמצא אצלן.

הפארק נמצא בדרום קליפורניה, על רכס הרים יחסית נמוך. רוב הפארק הוא עמק באמצע אותו רכס. הפארק נקרא על שם עץ יהושע שהוא סוג של יוקה (צילום בראש הרשומה). עננת הקדישה לעץ עצמו רשומה שלמה. קצת על הגיאולוגיה של הפארק: רכס ההר (כמו רוב התצורות הגדולות בקליפורניה) הוא תוצאה של לוח טקטוני של בצד האוקינוס השקט (מערב) שנכנס מתחת ללוח אחר מזרחי לו. זה יצר הרבה רכסי הרים כתוצאה של עליה וקיפול הלוח המזרחי. באיזור החיבור בין הלוחות (איזור הפארק) היו נזילות מאגמה אל פני השטח, שנקרשו לסלעי גרניט גדולים. אחרי מיליוני שנים בהם הקרקע נסחפה ונעלמה, נותרו ערימות של סלעים על פני השטח וזה הנוף שרואים היום. ראו בצילום הבא מהטיול האחרון, או ברשומה של עננת שנותנת הקדמה לפארק.

DSD_8609 view
Joshua Trees in typical view

עצירה ראשונה

כשהתחלנו בביקור, רציתי קודם להגיע לסיור הסטנדרטי – העמק הנעלם. מקום שראיתי בעבר והיה מאד מרשים. אבל היינו חייבים לעצור בתוך הפארק בדרך. אי אפשר היה לחלוף על עושר הצבעים בלי עצירת צילום. כפי שכתבתי בפרקים הקודמים, על קליפורניה עברו ארבע שנות בצורת, וזה אביב גשום ראשון אחר כך. המדבר מלא פריחה של כל הצמחים שחיכו להזדמנות להתרבות. סתם מקום לצד הדרך. הנה מבחר צבעים (והאוטו שלנו):

DSD_8395 mojave kingcup
Mojave kingcup cactus – Echinocereus mojavensis
DSD_8433 joshua tree
Joshua tree – Yucca brevifolia
DSD_8469 mojave yucca
Mohave yucca – Yucca schidigera and Honda Pilot
DSD_8520 bladder sage
Mexican bladdersage – Scutellaria mexicana

DSD_8558 mojave page 42 left

DSD_8614 mojave kingcup
Mojave kingcup cactus – Echinocereus mojavensis
DSD_8615
Flower mix

העמק הנעלם

באמצע העמק הראשי, או יותר נכון בצפונו, יש עמק נוסף. הוא חבוי היטב כך שקשה לראותו גם בתמונות לווין – זה העמק הנעלם. תצורות שלעי הגרניט המפוזרים בשטח הסתדרו במעין מעגל, ובאמצעו עמק סודי. ככה זה נראה מבפנים לפני שנים רבות מאד באביב רגיל:

DSCN1519
Hidden Valley in 2003
DSCN1522
Beavertail cactus – Opuntia basilaris in 2003

מומלץ לקרוא מה שכתבו אשתי (ראה כאן) וגם עננת (ראה שם) על אותו עמק (הן ביקרו בו לפני ארבע שנים). גם אז היו פרחים לרוב. אבל הפעם זה היה שונה. תחילה הנוף של יער עצי יהושע נשקף מהכניסה לעמק הנעלם, ואחר כך פרחים בתוכו:

DSD_9186
Joshua Tree Forest
DSD_8715 desert tidytips
Tidy-tips
DSD_8735 beavertail cactus
Beavertail cactus – Opuntia basilaris

עמוד התפרחת של הנולינה בצילום הבא הוא בגובה של יותר משני מטרים.

DSD_8772 parry's nolina
Parry's nolina – Nolina parryi
DSD_8931 desert indian paintbrush
Desert paintbrush – Castilleja chromosa
DSD_9002
Please click on me!

ראינו בעמק ציפורים לרוב, ולטאות אבל על זה בפעם הבאה. הלכנו במסלול המעגלי, וכבר בתחילתו נעצרתי ליד מקבץ פרחים מתחת לעץ יהושע. אני צילמתי אפילו בטלפון, אבל מה שתראו פה זה ממצלמתה של אשתי:

DSD_8671
Joshua Tree with Flowers
DSD_8668
Under the tree – click on me too!

Barker Dam

אחרי פיקניק של צהריים, עברנו משם למסלול הליכה קרוב במקום שבו אמורים להיום מים וסכר ויותר צבע (אם זה אפשרי). המקום נקרא Barker Dam. בעבר הרחוק היינו שם באביב יבש יחסית והשתעשענו מהשלט האוסר על שחיה ומהשוקת היבשה.

הפעם זה היה קצת אחר. היו שם פרחים ובעלי חיים לרוב, אבל חייבים לקצר כי יש עוד הרבה מה לראות מאותו יום אחד:

DSD_9388
No swimming sign needed now
DSD_9881 lupine
Lupine sp.

Ocotillo

למרות ששדה האוקוטיו דרומית לשדה הצ'ויה, ביקרנו בו קודם. נסענו עד הכניסה הדרומית לפארק, התחלנו את המסלול אל נווה המדבר היפה עם הדקלים (ראה רשומה של אשתי מהטיול עם עננת) ובדרך רשמנו לנו בראשנו איפה לעצור בדרך חזרה. כמובן שצריך לעצור ליד האוקוטיו. זה צמח מעניין, גבוה ובעל גבעולים דקים יחסית וכשהוא פורח זה מרשים במיוחד. בארץ אפשר לראות אותו קצת בגינון בבאר שבע. עננת כתבה עליו רשומה שלמה למרות שבטיול שלהם הן ראו פרחים מעטים. אצלנו כולם פרחו ללא יוצא מהכלל. הנה למה התלהבנו כל כך:

DSD_0217
Ocotillo – Fouquieria splendens
DSD_0186
Ocotillo flowers with White-lined Sphinx Moth
DSD_0223
Ocotillo – Fouquieria splendens

אל שדה הצ'ויה

בהמשך היום נסענו לצד הדרומי של הפארק. הפארק מחולק מבחינת בתי גידול לשניים: הצפון הוא מדבר מוהבי, והדרום הוא מדבר סונורה. בדרום אין כמעט עצי יהושע, אבל יש במקומם קקטוס גדול מסוג Cholla (צ'וֹיָה) וגם את צמחי האוקוטיו. ככה נראתה הדרך ושדה הקקטוסים בעבר (היתה פריחת קקטוס גם אז):

STD_1674
Typical view in 2003
STB_1678 wiggins cholla
Teddy-bear Cholla – Cylindropuntia bigelovii

בדרך כמובן התעכבנו על פריחה. לחובבי פרחים אין פרח קטן מדי לצילום – הקטנים רק מקשים על העבודה:

DSD_0020 Mojave page 41
Desert canterbury bell – Phacelia campanularia
DSD_0050 pygmy poppy
Pygmy poppy – Canbya candida

בשדה הצ'ויה היה נוף וקקטוסים וגם שיחים פורחים אחרים:

DSD_0296
Teddy-bear Cholla – Cylindropuntia bigelovii
DSD_0333 indigo bush
Indigo Bush – Psorothamnus arborescens var. minutifolius
DSD_0257 wiggins cholla
Teddy-bear Cholla – Cylindropuntia bigelovii

היום השני

כל זה היה ביום אחד! אשתי טוענת שהטיול של היום למחרת היה יפה יותר (שוב באותו פארק). הּנה מה שהיא כבר כתבה על זה. אני מוסיף פה רק מדגם קטן – מומלץ לקרוא אצלה. מה שהתלהבתי ממנו במיוחד היה הפרח הכתום: Mariposa Lily. אנו רגילים לראות את המינים של הפרח שבעלי גוון לבן או סגול בהיר. הכתום הבוהק חדש לנו.

DSD_0475 mojave page 162
Evening primrose – Oenothera californica
DSD_0769 desert mariposa lily
Desert mariposa lily – Calochortus kennedyi
DSD_1013 hedgehog cactus
Engelmann's hedgehog cactus – Echinocereus engelmannii
DSD_1109 silver cholla
Silver cholla – Cylindropuntia echinocarpa
DSD_1135 barrel cactus
California barrel cactus – Ferocactus cylindraceus

החלק הרביעי והאחרון לסיפור

השארתי את בעלי החיים לחלק הבא. גם ככה זה היה ארוך מאד ולקח זמן רב. למי שרוצה קריאה נוספת, עננת כתבה על פרחי הפארק שלוש רשומות שונות (כי אחת לא מספיקה להכל): רשומה ראשונה, עוד על פרחים ועוד יותר על הפרחים. הרבה מהציפורים שראינו נמצאות בקליפורניה רק בדרום, כך שזה היה מוצלח במיוחד בשבילי. אני מותיר אתכם עם אחת הציפורים הללו, בשביל טעם של עוד:

DSF_2327 verdin
Verdin – male

כבוד האפיפיור

קראתי כתבה המתארת פגישה שנערכה לא מזמן בין יהודים חסידים מארה"ב והאפיפיור, בה נתנו היהודים לפרנציסקוס כבוד גדול ואף שרו לו מתוך תהילים. יש אפילו סרטון וידאו בכתבה, ותגובות רבות המראות בעיקר בורות רבה. אומרים שיש מחלוקת גדולה בעולם החרדי: מצד אחד יש הטוענים שזו עבודה זרה, ומצד שני יש הטוענים שצריך שיתוף פעולה וקירוב לבבות כדי לקדם אינטרסים של יהודים בעולם. האפיפיור הנוכחי נראה מאד ליברלי ומקרב לבבות – הזדמנות פז.

אני איני מאמין באלהים ולא אכפת לי כלל מהמחלוקת ההלכתית של החרדים, או מנקודת המבט התיאולוגית מצד הנצרות. אבל בגלל שאני יושב בקליפורניה ומגדל ילדים פה יצא לי להכיר פן אחר של האפיפיור, ואני תוהה איך יכולים יהודים לכבד אדם זה. אני לא מתכוון אפיפיורים באופן כללי, אלא את האפיפיור הנוכחי. זה שהחליט על דעת עצמו ובניגוד לדעת הקרדינלים העוסקים בדבר, להשלים את התהליך בו הפך האב חוּנִיפֶּרוֹ סֶרָה לקדוש קתולי. אולי מעטים מקוראי יודעים במי מדובר. בקיצור רב אומר שחלק מהאינדיאנים של קליפורניה מכנים את האב סֶרָה "היטלר של האינדיאנים".  פרטים בהמשך.

האסיפה השנתית של אומות האוהלוני

באיזור הנקרא היום קליפורניה חיו בעבר שבטים אינדיאנים רבים, או כפי שהם לפעמים מכנים זאת: אומות רבות. אלה היו ישובים קטנים של תקופת האבן, ובניגוד למקומות אחרים בצפון אמריקה, הם היו די שלווים וחיו פחות או יותר בשלום זה עם זה ועם מבקרים מהחוץ. באיזור המפרץ של סן פרנסיסקו היתה קבוצת אומות שנקראו יחד "אוהלוני" או "צ'אלון". נשארו מעט מהם והם חיים עדיין באותו מקום, אבל נטמעו בחברה האמריקאית.  פעם בשנה הם עורכים כינוס בפארק מקומי בו נשמרות עתיקות שלהם. מטרת הכינוס היא בעיקר לחנך את הדור הבא שיכיר את התרבות ממנה הוא בא. אבל זה פתוח לקהל הרחב כדי שכולם יכירו אותם. אז הלכנו עם הילדות לראות את זה (כמה פעמים).

היו שם דוכנים המראים אומנות, כלי בית, חיצים (ראשי חץ מאבן) וכדומה. היו גם תצוגות של איזה אוכל הם אכלו, כולל הדגמה של בישול דיסת בלוטי אלון (טעמתי – אפשר לוותר על זה). פעם אחת היתה גם הופעה של שירים וריקודים מסורתיים. מנהיג הלהקה (מזיקני השבטים) הסביר קודם כל שהם מעדיפים להיקרא "אינדיאנים" ולא בשם Native Americans שיפי הנפש מנסים לכפות על כולם. אחר כך באו שירים וריקודים עם הסברים. הוא מציע לכולם להשתתף (גם לכאלה שאינם אינדיאנים). בנוסף, חלק מהאינדיאנים המופיעים היו משבטים שאינם מקומיים. היה נחמד מאד אבל היו מעט מהם שם.

SONY DSC
מופע שירים וריקודים
SONY DSC
הדגמה איך מכינית חיצים
SONY DSC
הכנה של דייסת בלוטים

פרוייקט המיסיון של סן חואן באוטיסטה

שנה אחר כך הגיעה הבת הבכירה שלנו לכיתה ד'. ילדי קליפורניה לומדים היסטוריה של קליפורניה בכיתה זו וחלק מהלימוד הוא פרוייקט של מיסיון בו כל ילד בוחר אחד מהמיסיונים של קליפורניה ויוצר עליו מצגת עם הסברים היסטוריים. אז למדנו במה מדובר. במאה השמונה עשרה, הגיעו מתיישבים (או כובשים) ספרדים (אחר כך נחשבו מקסיקנים) לקליפורניה. הם עלו מדרום (מקסיקו של עכשיו) צפונה והתחילו להשתלט על האיזור. האב חוניפרו סרה היה מנהיגם וייסד את כל תנועת ההתיישבות הספרדית בקליפורניה. הם בנו מיסיונים, שהם מתחמים סגורים בהם יש מגורים וכנסיה, והביאו את מושג החקלאות לקליפורניה. כפי שמלמדים זאת בבתי הספר (וכפי שהכנסיה הקתולית מתארת זאת) זו היתה אידליה גדולה. המיסיונרים הביאו קידמה ורווחה לאינדיאנים המקומיים, לימדו אותם חקלאות ונצרות ושיפרו את חייהם. היינו מצפים שהאוכלוסיה האינדיאנית תצמח ותגדל ואולי יהיו הרוב באיזור. אבל הם כמעט נעלמו.

הבת בחרה את מיסיון סן חואן באוטיסטה (על שם הקדוש יוחנן המטביל) שנמצא כשעה וחצי נסיעה דרומה מאיתנו. נסענו לראות את המקום. הנה דגם של המקום:

SONY DSC
Model of Mission San Juan Bautista

המקום עדיין קיים ונמצא בניהול הכנסיה הקתולית. (יש מיסיונים ששייכים למדינה, וכולם נחשבים אתרים היסטוריים לשימור). הסיפור שקיבלנו שם היה זהה לסיפור הרשמי שלומדים בבית הספר. זה קצת ממה שראינו:

SONY DSC
Dedication of the Mission
SONY DSC
Mission San Juan Bautista
SONY DSC
Fray Junipero Serra

אשתי החליטה שזה לא מספיק, וצריך לשאול יותר. אז היא פנתה אל מארגנת הכינוס של אוהלוני ושאלה אם יש להם חומר על ההיסטוריה של המיסיונים מנקודת המבט של האינדיאנים. המארגנת השיבה שיש לילדה אמא מיוחדת מאד, וגם אני מסכים לחלוטין. הפתיע אותה שאדם לבן מנסה ללמוד את הצד שלהם – אולי זה לא קרה בעבר. בכל מקרה היא הסבירה שהשבט שחי באיזור המיסיון ההוא נקרא אָמָא-מוּטְסוּן, והם לא חלק מאומות האוהלוני. אבל אשתי קיבלה מספר טלפון של נשיא השבט, שגר בסקרמנטו (שעתיים נסיעה מאיתנו) ואולי הוא יכול לעזור. נשיא השבט, ויקטור לוֹפֶּז שמו,  בא אלינו הביתה לתת לילדה שיעור פרטי על ההיסטוריה של האינדיאנים. אני פספסתי את האירוע (עבודה – מה לעשות) אבל קיבלתי דיווח מאשתי.

האידליה המתוארת בבית הספר לא לגמרי מדוייקת. המיסיונרים בניהול וניצוח אותו חוניפרו סרה השתלטו על השבטים המקומיים. הם חטפו את הנשים והילדים ושלחו אותם לחינוך קתולי רחוק מהגברים של השבט. הגברים הפכו לעבדים העוסקים בחקלאות. מי שלא עבד קשה מספיק – הצליפו בו בשוט. מי שסירב לעבוד – איימו שיהרגו את אשתו וילדיו. תוך עשר שנים נהרגו כתשעים אחוזים מהגברים של השבט בעבודת פרך. הנשים נלקחו נגד רצונן וניתנו למתיישבים ספרדים. גם הן היו שפחות, והילדים הוכרחו לקבל חינוך קתולי. אני מניח שמבחינת הכנסיה, הם הצילו את נשמותיהם. כשחיסלו את שבט אמא-מוטסון, עברו לחסל שבטים שכנים וכך התנהלו כל המיסיונים. היו כמה מקרי מרד של האינדיאנים אבל הם דוכאו באכזריות.

הצילום בראש הרשומה הוא חצר הקבורה של המיסיון. מתחת לחצר הקטנה הזאת קבורים כחמשת אלפים בני השבט, על פי רשימות ששמרה הכנסיה בעצמה.

צביעות דמוקרטית וליברלית

שנה אחרי אותו ביקור הגיע האפיפיור החדש לביקור בארה"ב והצהיר שהוא מתכוון לקדש את האב חוניפרו סרה. מעט האינדיאנים שנותרו בקליפורניה הקימו קול מחאה, והיו גם הפגנות קטנות מול המיסיונים. היו גם כתבות בעיתונות, אבל לא הרבה. הכתבה הבאה דווקא מגיעה מאנגליה, אבל מסבירה את הנושא לא רע. ההנהגה הדמוקרטית של קליפורניה (בראשות המושל הנוכחי) התלהבה מאד מהרעיון שסרה יהפוך קדוש. התעמולה שמלמדים בבתי הספר היא מדיניות של המדינה. לכל מדינה יש פסל שמייצג אותה בבניין הקונגרס בוושינגטון. את קליפורניה מייצג פסל של האב סרה.

ברור לי לחלוטין שהאפיפיור, מושל קליפורניה והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים היטב מה היתה ההיסטוריה של קליפורניה. אבל יש להם את האמת שלהם, כמיטב המסורת של מוסר יחסי. מבחינת הכנסיה, נחח להאמין לסיפור ההירואי של כומר שהציל את נשמתם של כל האוכלוסיה הפרימיטיבית של קליפורניה. מבחינת המפלגה הדמוקרטית והליברלים, יש פה עימות בין שתי קבוצות של מיעוטים. לכל קבוצה האמת שלה, ואין אמת מוחלטת (ככה זה בפילוסופיה פוסט-מודרנית, או בפוליטיקה). יש מעט אינדיאנים שטוענים שטבחו בהם. יש הרבה מאד צאצאים של המתיישבים הספרדים (או מקסיקנים) והם לא רוצים להיחשב כובשים ומנשלים. אז הליברלים בוחרים באמת של ציבור בוחרים של כמה מיליונים, ולא באמת של ציבור בוחרים שנמדד באלפים. ככה זה כשהאמת היא יחסית. מעניין מה יאמרו לילד אשר ישאל בכיתה: אם המיסיונים עזרו כל כך לאינדיאנים לשפר את חייהם, לאיפה נעלמו האינדיאנים?

אחריות של יהודים

לדעתי, על העם הגרמני יש אחריות קולקטיבית להוקיע ולהזהיר נגד מעשי תועבה כפי שתיארתי פה. עליהם להכיר בשואת הארמנים, ובשואת קונגו וכיוצא בזה בשאר אירועים היסטוריים דומים. וכל זאת כי גרמניה אחראית לגרוע מכולם. על העם היהודי מוטלת חובה דומה בגלל שהיו קורבן. מוטלת עלינו חובה מוסרית שלא להפנות את הגב אל קורבנות דומים. קשה לי מאד כישראלי להודות שמדינת ישראל אינה מכירה בשואת הארמנים, וזאת רק מתוך שיקול פוליטי. קשה לי לראות יהודים אמריקאים מכבדים את האפיפיור שבביקור בארה"ב הצהיר על "היטלר של האינדיאנים" שהוא קדוש – הדוגמה העילאית להתנהגות מוסרית על פי דתו. ודאי היו בורים ולא ידעו במי מדובר. אבל זה עדיין קשה לראות.