ארבע שעות בגמלא

אני ממעט לטייל בארץ. גם ככה אני מגיע לא יותר מפעם בשנה, ואין זמן לטיולים. הפעם, החלטתי להשקיע יומיים בבילוי עם חבר וגם לטייל. היעד המרכזי היה ציפורי מים בשמורת החולה ואגמון החולה. בנוסף, אני זוכר את הנשרים הרבים שהיו בארץ בצעירותי, ולשם הנוסטלגיה רציתי לראותם שוב – לפני שייעלמו לחלוטין. אחד המקומות הטובים לראותם בארץ הוא מצוקי גמלא. בעתיד הקרוב יוקמו מטחנות ציפורים ברמת הגולן ואולי לא יהיו שם נשרים יותר. זו הזדמנות אחרונה לראותם.

בילדותי ראיתי הרבה נשרים (אז קראו לו "נשר", היום זה "נשר מקראי" למרות שאין לאף אחד מושג אם המקרא מתכוון למין הזה של נשר). צפיתי מקרוב בנשרים דואים ובתחנות האכלה, ברחם (נשר לבן וקטן) וגם בעזניות נגב שמאז נכחדו מהארץ.

אז בבוקר יום רביעי 22.1.2017 עלינו חברי ואני לגמלא. נאמר לנו שהנשרים עולים מן המצוק בתשע בבוקר וגם שנצפתה שם עזניה שחורה. התחזית היתה 20% סיכוי לגשם, כלומר שיכול להיות בהיר כשנגיע והנשרים יעלו בבוקר. אחר כך נחזור לשמורת החולה לשעתיים ולאגמון החולה לראות את חזרת העגורים לשנת הלילה שלהם. הגענו לאתר גמלא בשעה 8:50 והתחלתי לצלם ציפורים קטנות. מזג האויר היה מעונן לחלוטין עם גשם מדי פעם. מזג אויר מהסוג שהנשרים לא אוהבים לצאת בו. בנוסף, התאורה נמוכה וזה מקשה  על הצילום ונותן לכל תמונה גוון אפור משעמם. יהיו הרבה צילומים ברשומה הזאת, ולרובם יש גוון כזה.

הנה מגוון ציפורים על הבוקר. חלקם מכרים ידועים לי (דוחל שחור-גרון) ויש כאלה שאני רואה לראשונה (צוקית בודדת). בדרך כלל, כל ציפור שאני רואה לראשונה היא חגיגה, במיוחד אם היא מצטלמת טוב. אבל אני לא מכיר את ציפורי ארץ ישראל טוב, כך שבחלק מהמקרים החגיגה נעשית בבית מול המסך ומגדיר הציפורים.

בשלב זה נגמרה הסוללה במצלמה. ברוב טפשותי שכחתי לטעון את הסוללה בלילה אחרי שביום הקודם צילמתי הרבה תמונות. חזרנו לרכב, שם היתה לי סוללה חלופית ובכניסה לאתר הסכימו להשאיר את הסוללה הריקה להטענה. המשכתי לצלם, אבל מעט בכל פעם. חששתי שהסוללה תיגמר לפני שהנשרים יעלו.

הגענו אל התצפית על העיר העתיקה (רומית, מאה ראשונה למיטב ידיעתי). את מסלול ההליכה העליון באתר ניתן לעשות בעשר דקות של הליכה רגועה. יש גם מסלולים אחרים (אל המפל לדוגמה), אבל רצינו לראות נשרים ולחזור. בכל זאת הנוף יפה ביותר. אני מורגל בנופים עוצרי נשימה ממערב ארה"ב ובכל זאת זה הרשים אותי מאד. השתמשתי בטלפון לצורך הצילום הרחב בו רואים את הכנרת בצד הימני העליון. ההגדלה בה רואים את העיר העתיקה בלבד זה הצילום הרחב ביותר שניתן לבצע במצלמה הכבדה שלי. היא מיועדת לציפורים.

gamla view 2
גמלא והכנרת
DSF_7355
העיר גמלא

משם הוספנו דקה אחת של הליכה והגענו אל מצפור הנשרים. יש שם נוף יפה של מפל גמלא. אגב, אני מקדים את המאוחר: הצילום בראש הרשומה הוא של עזניה שחורה וברקע (משמאל) נראה המפל.

DSF_7357
מפל גמלא

נשארנו במצפור כמעט שעה, ממתינים לנשרים שלא באו וצופים על הגשם. במצוק לידנו היתה משפחה גדולה וקולנית של שפני סלע. היו שם גם צעירים (פחות מחצי הגודל של הבוגרים. יצורים חביבים ביותר. קרוב לשפת המצוק יש גם כלוב גדול והיו בו ארבעה נשרים. התנחמתי בזה שאראה נשרים בשבי אם לא יעלו הנשרים מהמצוק. אחר כך הסתבר לנו שהם לא בשבי. זו מלכודת נשרים, ואחר כך יבוא הפקח ויבדוק להם את הטיבוע, יוסיף טיבוע אם צריך, וגם יתקין משדרים על הנשרים הבוגרים.

DSF_7364
שפני סלע
DSF_7370
שפני סלע
DSF_7373
מלכודת נשרים

אחד השפנים התקרב מאד לשביל אז צילמתי אותו מקרוב:

DSF_7375
שפן סלע

בינתיים הגיעו הרבה נערים ונערות בקבוצה גדולה אל המצפור. זה היה טיול של כתות י"א של איזה בית ספר תיכון. היו הרבה כיתות והם הקציבו זמן בכל תחנה,  עשר או חמש עשרה דקות להדרכה קצרה, ואז התחלפו ומגיעה כיתה אחרת. היה רועש, וההדרכות היו ברמה שעצבנה אותי מאד. אז הלכנו משם בשביל לכיוון המפל. רק קצת הלכנו כי היה בוצי מאד, אבל רציתי לראות אם יהיו שם ציפורים אחרות. כמעט כולן היו מכרות נפוצות: חוחית, שחרור, פרוש מצוי, בז מצוי. אבל בדיוק לפני שהגענו חזרה למצפור, עלה דורס מהמצוק שמתחתינו, דאה קצת וחזר חזרה. הצלחתי לצלם אותו לא טוב, אבל הכתם הלבן על הגב אומר לנו שזה עיט ניצי: ציפור נדירה למדי בארץ, אבל יש פרטים בודדים קבועים בגמלא. לא בשביל זה הגענו, אבל גם זה משמח מאד.

חזרנו למצפור ועדיין היו שם כיתות י"א עם הדרכה. רעש גדול. החלטנו להשאר עד 12:00 ואז לוותר על הנשרים ולנסוע לחולה. קודם בבוקר היתה שם מטיילת מבוגרת שאמרה לנו שאם אנחנו רוצים לראות נשרים צריך לנסוע לכרמל. שם יש חמישים נשרים. רוב הנשרים בגולן הורעלו בשנה שעברה ונותרו מעטים. לנשר המקראי יש שיטה מעניינת לחפש נבלות לאכילה. הם נפרדים לנשרים בודדים ודואים גבוה אבל בקשר ראיה זה מזה, מעין רשת של תצפיות. כאשר אחד מהם רואה אוכל, הוא נוחת לאכול. האחרים רואים שיש חור ברשת, באים לברר מה קרה ונוחתים באותו מקום. כך פגר מורעל אחד שהושאר על ידי מישהו (אולי חקלאי) בשטח הצליח להרעיל 40 נשרים. במצפור עצמו יש מצגת של פוחלצים: נשר בוגר וגוזל. שניהם נלקחו מהקן שבמצוק גמלא. הבוגר הורעל אבל הצליח בשארית כוחותיו להגיע לקן עם בשר מורעל עבור הגוזל.

הגיעה השעה 12:00 ואני כבר מיואש. אבל חברי הטוב רואה קצת התבהרות מעל הכנרת באופק, ויש קצת רוח. עוד מעט זה יגיע אלינו. הוא משכנע אותי להשאר עוד רבע שעה. בשעה 12:15 הוא רואה שני נשרים מרחוק מעל המצוק שממול. אני משתמש במצלמה (זום גדול) ומאשר שזה אכן נשר. הם לא עלו מהמצוק אלא הגיעו מאחורינו אל האיזור.

היתה קצת הפוגה בגשם, אבל הרקע עדיין אפור. אני מתרגש מאד, והנשרים מתחילים להתקרב. אנו בחזית המצפור ומאחורינו כיתה או שתיים של תלמידי י"א. את רובם לא מעניין מה רואים. יש כמה שמצלמים עם הטלפון – את עצמם. הנשרים מסתובבים ומגיעים לכיוון שלנו. אני מכוון את המצלמה ומצלם בצרורות – עשר בשניה.

DSF_7505
נשר מקראי
DSF_7515
נשר מקראי
DSF_7533
נשר מקראי

יש תלמידים שמגיעים אלינו ודורשים "תביא לראות", וכיוצא בזה בטון תקיף. אני לא מורגל להתנהגות כזאת. אצלנו היו אומרים משהו בסגנון: Excuse me sir, could I please see the photo. אני חייב להזכיר לעצמי שהם באים מתרבות אחרת.

בינתיים עולה ומגיע נשר חדש. שחור עם כתם לבן מבריק באיזור המקור. זו עזניה שחורה – ציפור נדירה ביותר בישראל, אבל לאחרונה הם מגיעים לבקר קצת יותר. פעם (במאה התשע-עשרה) הם קיננו באיזור, במצוקי הארבל. צילמתי בצרורות ארוכים יותר. הגשם התחיל שוב, כך שצילומי העזניה כולם בגשם. הצילום הבא דומה מאד לצילום שזכה בפרס ראשון בתחרות הצילומים על שם עמית גפן בשנת 2015. הצילום ההוא היה של נשר מקראי דואה בגשם, פחות או יותר באותה תנוחה, ואני חושב שבאותו מקום.

DSF_7569
עזניה שחורה דואה בגשם

העזניה ציפור מרשימה ביותר, גדולה רק במעט מהנשר המקראי, אבל זה מספיק כדי שתהיה הנשר הגדול ביותר בישראל. ציפור עם הרבה נוכחות, כמעט כמו הקונדור הקליפורני. המשכתי לצלם:

DSF_7580
עזניה שחורה
DSF_7590
עזניה שחורה

זהו. הנשרים נחתו במצוק מתחתינו למנוחה. הטיול היה מוצלח מעבר לכל הציפיות. הגיע הזמן למהר לחולה, אולי נספיק לראות את השמורה וגם את האגמון. איך שאנחנו מתכוונים לעזוב, מתחיל מופע מרהיב לפנינו. העוזניה השחורה התרוממה, ורודף אחריה עיט ניצי ומציק לה. שתי ציפורים נדירות ביותר במופע ראווה. העיט (ציפור גדולה למדי אבל נראית קטנה יחסית לעזניה) צולל אל העזניה ברגליים חשופות, עובר אותה ועולה לפניה, ואז חוזר על התהליך:

DSF_7622
עזניה שחורה ועיט ניצי
DSF_7624
עזניה שחורה ועיט ניצי
DSF_7626
עזניה שחורה ועיט ניצי
DSF_7635
עזניה שחורה ועיט ניצי

לבסוף הם נפרדו. העזניה עפה במורד הקניון לכיוון הכנרת, והעיט שב חזרה דרך תחתית הערוץ למקום מושבו מתחתינו.

DSF_7645
עיט ניצי

תצפית אחרונה על המצוק ממול בה ראינו שני נשרים ממרחק גדול מאד:

DSF_7649
נשר מקראי

השמש יצאה, והלכנו חזרה (חמש דקות) לרכב כדי לנסוע לחולה. הספקתי לצלם עוד מכר קבוע (סבכי שחור-ראש) בתאורה טובה, לפני הנסיעה. השעה היתה 12:50, ארבע שעות מהרגע בו התחלנו. הספקנו עוד לבלות שעה וחצי בשמורת החולה (ולצלם הרבה) ואפילו לנסוע מסביב לאגמון החולה בעגלת גולף חשמלית, לראות את העגורים חוזרים לשנת הלילה.

DSF_7654
סבכי שחור-ראש
מודעות פרסומת

תערוכה רביעית

זהו המשך לסדרת התערוכות של צילומים אותם הייתי תולה על קיר. התערוכות הקודמות היו: ראשונה, שניה ושלישית. שוב עלי להדגיש שכל צילום הוא קישור לתמונה מוגדלת ומומלץ לפתוח ולהסתכל על הפרטים מקרוב. עוד חשוב לדעת שגם הגרסה המוגדלת עדיין מוקטנת מאד יחסית לגרסה המקורית, וכל זה בגלל המקום באתר. כבר הספקתי לתלות כמה מהן על הקיר. הצילומים הבאים הם מקירות המשרד:

הצילום בראש הרשומה הוא ענן של זרזיר מצוי (באמריקה הם נקראים European Starling). כתבתי עליהם בעבר. בצילומים הבאים אני חוזר אל ענן הזרזירים ואל בז נודד (Peregrine Falcon) שמנסה לצוד אותם. בצילום של הענן הגדול הבז נמצא מימין למטה (יש להגדיל כדי להבחין ברור). יותר מאוחר בערב צילמתי תקריב ואז נותרו רק צלליות. אני מאד אוהב את האפקט של הצלליות שנוצר מהתאורה הנמוכה.

DSE_8383
European Starlings and Peregrine Falcon
DSE_8455
European Starlings and Peregrine Falcon

הסדרה הבאה היא של ציפור שאולי יכולה להקרא בעברית "ליבנית מושלגת" (Snowy Egret באנגלית) והיא קרובה מאד ונראית כמעט זהה ללבנית קטנה הידועה בארץ. הן נפוצות מאד אצלנו ויש לי הרבה צילומים שלהן. בחרתי שלושה מעניינים. בראשון, ציפור בוגרת במופע רגיל, אבל זו אחת הדוגמאות היפות של השתקפות במים. בשניה, ציפור בוגרת אבל מאד לא אופיינית. יש לה כתמים חלודיים, וזה הפרט היחיד שידוע לי עליו בצבעים כאלה. יש מי שמשער שהפרט הזה הוא אולי הכלאה עם אנפית הבקר. בצילום השלישי, שלושה אפרוחים פורשים כנף (רק לייצוב, לא לתעופה). מבנה הכנף נראה יפה כאשר הנוצות עדיין דלילות.

DSE_9057
Snowy Egret
DSE_7913
Snowy Egret
DSC_2686
Snowy Egret

בצילום הבא קן של ציפור על אותו עץ ובאותו זמן כמו בצילום הקודם של הלבניות. הפעם זו אנפת־לילה שחורת־כיפה (נפוצה מאד גם בארץ). הבוגר נראה מאחור, ועוד אפרוח קטן מציץ מהקן למטה. היו על אותו עץ הרבה קינים…

DSC_2739
Black-crowned Night Heron

כמו בתערוכות הקודמות אוסיף צילום נוף. הפעם, עגורים עפים מעל Mount Diablo, בערך שעה וחצי נסיעה מהבית. כתבתי על העגורים בעבר, וזו תמונה נדושה וקלאסית של העגורים שבים למקום השינה שלהם. אבל צלליות של ציפורים בשקיעה תמיד יוצאות טוב.

DSC_9276
Sandhill Cranes over Mount Diablo, California

הצילום הבא לא מוצלח מבחינה אומנותית (לדעתי). אבל הנושא מאד מעניין אותי. יש בו שני ברווזים זכרים ממינים קרובים. מימין זהו ברווז אמריקני (ככה הוא נקרא בעברית!), ובאנגלית הוא נקרא American Wigeon. הברווז האמריקני נפוץ מאד אצלנו, אבל מזדמן נדיר מאד לאירופה המערבית. משמאל מצולם ברווז צהוב־מצח (Eurasian Wigeon) שקרוב לו מאד. זהו ברווז נפוץ באירופה ובארץ ומזדמן נדיר לאמריקה. נחמד להשוות אותם זה לצד זה (צולם אצלי בעבודה).

DSC_1387
Eurasian Wigeon and American Wigeon

השניים הבאים הם שני פרטים שונים של "מרגון בינוני" (Red-breasted Merganser) שהוא מין של ברווז, למרות צורת המקור המאד לא אופיינית לברווזים. הם נפוצים בצפון אירופה ובאמריקה ומזדמנים נדירים מאד לארץ. לא ברור לי איזה מהצילומים מושך אותי יותר. באחד ההשתקפות ברורה יותר ובשני הציפור עצמה יותר מרשימה.

DSE_9307
Red-breasted Merganser
DSE_9480
Red-breasted Merganser

תחום העניין שלי הוא כמובן ציפורים, אבל אני שמח מאד לפגוש גם בעלי חיים אחרים בטיולים. הראשון, נחש קטן הנקרא Ring-necked Snake (על שם חגורת הצוואר הכתומה שלו). כאשר הוא בלחץ, הוא מקפל את הזנב להראות צבע כתום בוהק, ומשפריץ ריח מסריח כמו בואש. היד המחזיקה בו הסריחה כמה שעות אחר כך. בצילום השני, חמורים הגדלים פרא בקליפורניה ונבאדה. הצילום הוא מהדרום, מדבר מוהבי, בצד הקליפורני של הגבול בין המדינות.

SONY DSC
Ring-necked Snake
DSC_1046
Wild Burro – Equus asinus

אסיים עם שתי ציפורים. בצילום הראשון, Black Skimmer (בעברית זה נקרא "גיזרן" משום מה). ציפור בצבעים יפים, ועם מקור משונה. הצד התחתון ארוך בהרבה מהצד העליון. היא דגה דגים בתעופה, כאשר רק החלק התחתון של המקור בתוך המים. ברגע שהיא מרגישה התנגדות, נסגר המקור, ואם היה שם דג, אז יש לה מה לאכול. בצילום השני, ברבור מצוי. באמריקה יש הרבה מהם שהגיעו כפליטי תרבות, אבל חלק גם מגיע באופן טבעי מצפון אירופה. בכל מקרה, המחזה שעשע אותנו מאד: הציפור נראית כמו פריסקופ מעל התעלה בה היא שוחה.

DSC_2512
Black Skimmer
DSE_8282
Mute Swan

 

שקנאים באמריקה

שקנאים הם עופות מים גדולים מאד המתאפיינים במקור ארוך, ושק גדול שתלוי בתחתית המקור והוא למעשה חלק מהגרון. יש שמונה מינים בעולם, ובצפון אמריקה יש רק שניים שייחודיים ליבשת. השקנאי החום (Brown Pelican) הוא הקטן מהשניים (ועדיין גדול מאד) וניכר בכך שכמעט כולו בצבע חום. השקנאי האמריקאי הלבן (American White Pelican) גדול מאד והוא כולו לבן פרט לקצות כנפיים שחורים ולפעמים גם קצת נוצות שחורות על הראש. הוא דומה מאד גם בצבע וגם בגודל לשקנאי המצוי הידוע בארץ (Great White Pelican).

כבר זמן מה שאני מפזר רמזים שהרשומה הבאה על ציפורים תהיה על שקנאים. מה שקרה הוא שבתחילת ספטמבר השנה יצאנו לטיול של יום ביער (הנה מה שכתבה על זה אשתי) ואחר כך עצרנו על חוף הים לאחר צהריים רגוע. אני לא נכנס למים, אז ישבתי כמעט שעתיים ליד החוף וצפיתי בנוף (קשתות אבן במים) ובציפורים. ככה יצא לי לצלם הרבה שקנאים חומים עד שהצליח הצילום שבראש הרשומה על מצב מדידת האקלים. כבר לפני כמה שבועות הייתי מוכן לכתוב על החוויה, אבל אז בדרך לעבודה ראיתי קבוצה ענקית של שקנאים משני המינים יחדיו. את זה הייתי חייב לצלם, אבל לא הצלחתי לתאם את זה (צריך נהג וצלם לצורך המשימה). ואז נזכרתי, ברשומה על הפלמינגו הצגתי צילומים (מרחוק מאד) של שני המינים יחד. אז לא שייכתי לזה הרבה חשיבות כי היה לפניהם פלמינגו! הצילום בראש הרשומה הנוכחית מזכיר לכם במה מדובר. השקנאים הלבנים במים. בצד ימין יש שקנאי חום בתעופה ואחד במים. הציפור השחורה שעפה משמאל היא קורמורן.

ההבדלים ביניהם

DSD_2165
American White Pelican
DSF_5445
Brown Pelican

כמובן ששני המינים נראים שונים, כפי שמודגם בצילומים ממעל. הם שונים בעוד כמה דברים חשובים. השקנאי הלבן הוא ציפור נודדת, בחורף היא בדרום, גם אצלנו בקליפורניה ודרומה אל תוך מקסיקו. בקיץ הם נודדים צפונה. השקנאי החום הוא ציפור יציבה פחות או יותר (נשארת במקום אחד), וקליפורניה היא התחום הצפוני שלהם במערב היבשת. יש להם תפוצה דומה גם במזרח היבשת. השקנאי הלבן מעדיף מקורות מים שבתוך היבשת (נהרות, אגמים ומפרצים של האוקינוס). הם לא מרבים לצאת אל הים הפתוח. השקנאי החום מעדיף את הים הפתוח ולפעמים נכנס אל היבשת מעט אל המפרצים. לכן יש מעט מקומות בהם ניתן לצלם אותם יחד.השקנאי הלבן דג דגים כמו ברווזים מסויימים (לדוגמה: ברכיה). הוא שוחה במים ומכניס את הראש פנימה לחפש מזון ולפעמים רק התחת מזדקר מעל המים. השקנאי החום צולל מהאויר כדי לדוג, בדומה לשלדג – אבל קצת אחרת. על כך בהמשך.

שקנאי אמריקאי לבן

השקנאים הלבנים עפים לעיתים קרובות בגבהים גדולים ובקבוצות גדולות, במיוחד בזמן נדידה. את הקבוצה הבאה ראינו במדבר, בדרך לעמק המוות.

SONY DSC
American White Pelican

ולעיתים הם עפים בראש חץ (צורת V) כמו הרבה ציפורים גדולות אחרות, כדי להקל על המעוף:

SONY DSC
American White Pelican

הצילום הבא מדגים קצת את גודל הציפור. הנה פרט בודד בחברת אגמיות וברווזים שחלקם מוכרים מהארץ.

DSD_8027
American White Pelican with ducks and coots

בצילום הבא היה לי מזל גדול. הוא צולם בקליפורניה בסוף מאי. הציפור שמימין כבר החליפה את נוצות הראש למופע קיץ. אבל זה קרה לה לפני הנדידה צפונה כך שיצא לי לראות את זה בקליפורניה. לעומתה הציפור משמאל, עוד לא איבדה את הבליטה במקור ששייכת לעונת החיזור הנגמרת ביוני. יש מספר מיני ציפורים מועט ביותר (אם אני זוכר נכון רק שמונה) שמגדלים תוספת כזאת על המקור בעונת החיזור.

DSC_2830
American White Pelican

ולסיום של השקנאי הלבן: זו ציפור גדולה ומגושמת, ולפעמים צריכים תנוחה מיוחדת לשיווי משקל. פעם ראיתי שקנאי כמעט מתהפך באויר כשניסה להתגרד תוך כדי תעופה.

DSE_9330
American White Pelican

שקנאי חום

DSC_8157
Brown Pelican

בצילום ממעל, זה אינו פטרודקטיל אלא שקנאי חום מכין את עצמו לצלילה. כמו שציינתי, השקנאי החום דג דגים בצלילה מהאויר ומגובה, בערך כמו שלדג. שלא כמו שלדג הוא אינו צריך לדייק מאד. השקנאי נעזר בהדף המים שנוצר מגוף גדול ומהיר כמוהו. הדגים חוטפים הלם קל מההדף, ואז השקנאי יכול לאסוף אותם אל השק. באותו יום על החוף היו לי נסיונות צילום רבים כדי להשיג את הרגע שבדיוק לפני החדירה למים. המצלמה מצלמת עשר תמונות בשניה. אספתי את הדוגמה הטובה ביותר לסרטון אנימציה.

DSF_5220_5231 Pelican-Diving
Brown Pelican

כאשר הם אינם צוללים, הם כמובן נעזרים בחכה. יש קבוצות של שקנאים שאוהבים לעמוד על המזח, או באיזורי דייג אחרים ולהמתין לשאריות:

SONY DSC
Brown Pelicans with Fishing Rod

קצת קשה היה לי להאמין, אבל כשהגענו לקליפורניה בשנת 2000 הם היו ברשימת המינים המוגנים בסכנת הכחדה. למרות זאת הם היו נפוצים מאד וזה נראה מוזר. מסתבר שלפני עשרות שנים רבות כאשר היה נהוג להשתמש ב DDT הם אכן היו על סף הכחדה. היה מי שהדגים שהחומר מזיק לביצים שלהם והם מיעטו להתרבות. מאז שהופסק השימוש בחומר, מספרם חזר לקדמותו ולפני שמונה שנים הם הוצאו מרשימת המינים המוגנים. הם התאוששו לחלוטין. ואכן רואים אותם נחים בקבוצות גדולות, ולפעמים גם כדי להשאיר דוגמאות ציוריות על הסלעים.

IMG_1247
Brown Pelican
SONY DSC
Brown Pelican

 

השקנאים החומים, בניגוד ללבנים, אוהבים לעוף נמוך. לפעמים הם עפים קרוב מאד לפני הים ונעזרים בהדף האויר מהגלים כדי להתרומם באויר.

DSD_6318
Brown Pelican

הצילום הבא קבוצה של שקנאים חומים. כמעט כולם הם צעירים. השקנאי עם הצוואר הלבן הוא בוגר שאינו בעונת החיזור.

DSF_5442
Brown Pelicans – juveniles with one adult

ולסיום: השקנאי הופך הדור במיוחד בעונת החיזור. צבע השק הופך אדום ארגמני:

DSD_3396
Brown Pelican – breeding adult

 

 

פרוייקט כסא לפסנתר

הייתי אמור לכתוב על שקנאים, לפי הרמזים שפיזרתי בכמה רשומות אחרונות. אבל בימים האחרונים ראיתי קבוצה אדירה של שקנאים בדרך לעבודה, ולא יכולתי לצלם. אז אני מחכה להזדמנות להשלים את כל הצילומים הנדרשים. בינתיים אספר על כסא לפסנתר.

תחילת הסיפור

כאשר קונים פסנתר דיגיטלי (כפי שיש לי) מקבלים מהיצרן גם כסא לפסנתר, שהוא בעצם דרגש. מה שמקבלים הוא זול למדי ובאיכות יחסית נמוכה, כזה שאי אפשר לכוון את גובהו. אני מעדיף לשבת גבוה יותר, ולכן לפני שנים רבות הזמנתי כסא איכותי, מתכוונן, עם ריפוד עור זה שבצילום הבא:

DSD_8080
ככה זה נראה במצבו המסריח

באחד הביקורים בארץ, לפני זמן רב, השתין אחד החתולים על הכסא שלי. לא היינו בבית לפחות שבועיים, וגם המטפלת של החתולים לא שמה לב. השלולית שהותיר על הכסא חילחלה עמוק פנימה. חומרי הניקוי החריפים ביותר לא הועילו. נאלצתי לשים את הכסא הטוב בצד ולהשתמש בינתיים בכסא הזול, עד שאזרוק את הכסא המסריח ואקנה חדש. ככה עושים באמריקה: זורקים וקונים אחר. זה גם לא יקר במיוחד. אבל אני עצלן מטבעי, והיה לי כסא אחר, אז דחיתי את הקניה. גם עזרה העובדה שאין משום מה כסאות כאלה בחנויות הפסנתרים הרגילות פה. אגב, אנו חושבים שהחתול בצילום בראש הרשומה הוא האשם במצב הכסא.

זה היה המצב עד שלפני כמה חודשים פתחה ידידתי (שבחרה בכינוי "חרפושית") בלוג בשם "יֵשׁ מִיֵשׁ". בבלוג היא מתארת איך היא הופכת דברים ישנים וזרוקים (בדרך כלל כאלה שמצאה ברחוב) לריהוט יפה ואמנותי. עיקר העניין הוא לקחת "זבל" ולהפוך אותו לריהוט אמנותי, שימושי וגם יפה מאד. בסדרה של כמה רשומות היא הסבירה איך שיפצה ספה שמצאה בזבל לספה שיפה הרבה יותר מהעיצוב המקורי כאשר היה חדש. למדתי שם על כל מיני טכניקות, כולל איך להתמודד עם הכפתורים הגדולים שמייצבים את הריפוד. הרשומה האחרונה שלה (עד רגע זה) היתה על החלפת הריפוד של כסא למחשב. שם נפל האסימון: כל ההסברים למה שצריך לעשות כבר נמצאים שם, ואני מבין פחות או יותר. בנוסף לכך, ממילא אני מתכוון לזרוק את הכסא לפח. למה לא לנסות ולהחליף את הריפוד?

פירוק

אז מה עושים? תחילה מפרקים. גוף הכסא (עם המנגנון שמרים ומוריד את המושב) מתחבר למושב באמצעות 14 ברגים. מפרקים ומפרידים את הגוף מהמושב:

מלבד המושב והגוף, יש גם רצועת עור עבה מסביב למושב שמכסה על המנגנון של הכסא, כדי ליצור אשלייה שהכסא פשוט יותר. יש לוח עץ בתחתית המושב, וזה נפרד מעצמו. אז מתגלות המוני הסיכות שמחברות את הריפוד למושב.

DSD_8094

רואים גם שאחד עשר הכפתורים הגדולים של המושב מחוברים בחוטי תייל לתחתית המושב. הוצאתי את הסיכות באמצעות מברג ופלאייער, וכאבה לי היד יומיים אחר כך. עדיף להשתמש במכשיר להוצאת סיכות. מתגלות השכבות השונות של המושב:

DSD_8110

בצילום זה כמובן הפוך, אבל יש למושב מסגרת עץ, מעל זה ספוג עבה, כבד וקשיח. מעליו ספוג דק ורך (שלמדתי אחר כך שהוא עוזר לתת לריפוד הרגשה חלקה). מעל זה הריפוד מעור וגם אחד עשר הכפתורים. בשלב זה התפשט סרחון חזק בבית. הספוגים היו מסריחים במיוחד משתן חתולים, וחוטי התייל של הכפתורים (וגם חלק מהריפוד והסיכות) היו רקובים.

קניות

שמרתי את כל החלקים המסריחים בתור שבלונה לייצור ריפוד חדש. גם מדדתי ויצאתי לקניות. יש באמריקה חנויות נהדרות לכל מה שצריך למלאכת יד, ויש חנות שמיוחדת לעבודות בדים ויש להם אפילו אגף של רפדות. רציתי ריפוד בהיר (אולי אפילו בצבע פיסטוק כמו שראיתי בבלוג). יותר מכל רציתי שזה יהיה חיקוי עור רך ונעים, שאת זה יש להם רק בצבעים שמרניים. אז בחרתי בצבע הכי בהיר שיש: white pearl. מצאתי גם ספוג גדול מתאים, אבל הוא היה קצת רך יותר מהמקורי. אז במקום הספוג הדק, קניתי בד מכותנה לא מעובדת – נעים אבל פחות רך מהמקורי. מצאתי חוט תייל (באגף התכשיטים). בנוסף לזה הייתי צריך מכשיר להוצאת סיכות (הוצאתי הכל, אבל לא היו לי אשליות שאעשה טעויות ואצטרך למכשיר שוב). מצאתי גם ערכת מחטים ארוכות (בין עשר לעשרים סנטימטרים) לצורך תפירת הכפתורים. לא מצאתי בחנות כפתורים מתאימים ולא אקדח סיכות חשמלי (היה להם רק ידני). את זה הזמנתי באמזון, והמתנתי כמה ימים.

עלות הקניות היתה כמעט כמו כסא חדש.

ופה עוד לא סיימנו. רצועת העור מסביב לכסא (זו שמסתירה את המנגנון) זקוקה לתפירה מקצועית. זה אומר מכונת תפירה שאין לי, ואין לי מושג אין להשתמש בכזאת. שאלתי את אשתי. היא אמרה שאין לה כוונה ללמוד, אבל אם אני אלמד אולי אהיה תפרן. היא התכוונה לחייט, אבל אם כל פרוייקט יעלה כפול מלקנות חדש, אז גם תפרן אהיה. החלטתי לחכות עם הקניה הזאת.

הרכבה

תחילה אני גוזר את הספוג והבדים לפי מידה. זה אומר הספוג לפי מידה, אבל אני לא טורח לחתוך את החורים באמצע בשביל חוט התייל של הכפתורים. זה יעלה לי במאמץ קשה אחר כך. את הבדים אני חותך עם הרבה שוליים עודפים. זה ייגזר אחר כך. אני מניח את השכבות זו על זו על הרצפה ונהנה מעמל כפי. עדיין אין לי מושג כמה עבודה זה ייקח.

DSD_8270
שכבת ספוג
DSD_8272
מוסיפים בד כותנה
DSD_8274
חיקוי עור מלמעלה

עוברים לשלב תפירת הכפתורים. למדתי מהבלוג של החרפושית שעושים זאת מהמרכז החוצה, כדי להמנע ככל הניתן מקימוטים וכפלים. או שמא זה מהחוץ פנימה? אני לא טורח לבדוק. זה אומר שמתחילים עם הכפתורים – מהמרכזי שבהם וכלפי חוץ. זו עבודה קשה. למזלי למדתי מהבלוג שיש להשתמש במחט ארוכה המיועדת לריפוד. אפילו שזה חוט תייל, זה עדיין כמו תפירה, רק עם הרבה כוח. בצד התחתון, מקפלים את התייל ומחברים באקדח סיכות. הסיכות לא נכנסות עד הסוף. אני משלים את המלאכה עם פטיש. אחרי שעה עבודה, אני מניח בצד את התוצאה (עם אחד עשר כפתורים) וממתין ליום חדש בו יהיה לי זמן.

השלב הבא הוא מתיחת הבד וחיבור לתחתית המושב. זה נעשה עם אקדח סיכות, ומידי פעם גזירה. שוב, מהמרכז החוצה. אני מתחיל במרכז הדופן הגדולה, ועובד לכיוון הפינות. אחר כך מרכז הדופן הקטנה ושוב אל אותה פינה. בפינה יש לי צרור עבה של חומר. בכסא המקורי היו הרבה קיפולים של העור שאני יודע שאני לא יכול לחקות. אני משאיר את הקפלים לפינות, ועושה כמיטב יכולתי. ואז מרכיב את הכסא מחדש, בלי רצועת העור מסביב. עדיין לא החלטתי אם אני צריך את הרצועה. בכל מקרה אפשר להוסיף אחר כך. זה מה שיצא:

DSD_8307DSD_8310

הרכבה נוספת

"זה נורא בולט" אמרה אשתי. אכן, הבחירה של הבד הבהיר תגרום לזה לבלוט בבית. זה חיקוי עור חדש, אז הוא מבריק מאד בתאורה ביתית. אני מניח שזה יעבור עם הזמן. הצהרתי שאני יכול להחליף בצבע אחר. עכשיו שלמדתי איך עושים זאת, זה רק כמה שעות עבודה. יש להם בחנות בצבע חום כהה עם דוגמה של עור קרוקודיל. לעומתה, החרפושית טענה שהקפלים רבים מידי, במיוחד בפינות. עניתי שבמקור היו יותר קפלים (וזה נכון, ראו צילום למעלה), אבל זה תירוץ עלוב. רק בגלל שהעבודה המקורית כזאת, אני לא צריך להוריד את הרמה. בנוסף, הריפוד לא מתוח מספיק (זה מוסיף לקפלים).

אז כשהיה לי קצת זמן לבדי בבית, הוצאתי את כל הסיכות (ידעתי שיהיה למכשיר שימוש!). השארתי את הכפתורים, כי זה כבר יותר מדי ולא ממש נחוץ לשפר. הפעם מתחתי טוב יותר, ושוב באותו סדר כמו מקודם. אבל שלא כמו מקודם, מתחתי את הריפוד מסביב לפינה לאורך הדופן הגדולה, ואז חיתוך אלכסוני והסרה של מעין משולש בד מיותר. מתיחה מהדופן הקצרה, ונותרתי עם קפל אחד דק (אי אפשר בלי קפלים בכלל). אבל הכל נראה מתוח ומהודק יפה. בנוסף: זה גם נוח כמו המקורי, למרות הבחירה השונה של המילוי.

DSD_8311
כסא מתוח כהלכה

DSD_8314

 

וכמובן, תודה רבה לחרפושית, שבלעדיה לא הייתי יודע שאני יכול. וגם אתם יכולים.

 

תערוכה שלישית

אני ממשיך בסדרה של תערוכות צילומים שאני גאה בהם במיוחד. (להזכירכם, זה התחיל בתערוכות הראשונה והשניה). כמו בפעמים הקודמות, (ותמיד אצלי) כל צילום הוא גם קישור אל התמונה יותר מוגדלת. מומלץ לפתוח ולהביט בפרטים. בגלל חוסר מקום בבלוג, זה עדיין מוקטן בהרבה ביחס לצילום המקורי.

תחילה צילומים של Hummingbirds. כמו שכתבתי עליהם בעבר, אלה ציפורים קטנות ומהירות. הן יכולות לרחף באויר במקום אחד ואז אפשר להשיג צילומים יפים. צריך גם קצת מזל להתאים את גווני הפרחים והרקע לצבע הציפורים. שני הצילומים הראשונים הם של Rufous Hummingbird זכר בגינת הבית. אחריו, Anna’s Hummingbird נקבה בפארק ליד הבית.

SONY DSC
Rufous Hummingbird, male
SONY DSC
Rufous Hummingbird, male
DSE_4290
Anna's Hummingbird, female

הצילום בראש הרשומה הוא של לוטרת־ים במקום מקסים: Morro Bay. הצילום הוא מתוך סירת משוטים ששכרנו, והיינו קרובים מאד ללוטרה, שבמקרה זה אוכלת צדפה. היה שם גם ריב עם שחפים, אבל זה לא הצטלם טוב. כשהתרחקנו טיפה, אפשר היה לצלם קצת יותר מגוף הלוטרה:

SONY DSC
Sea Otter

לפעמים, הקושי בצילום גדול, והתוצאה אינה חדה או מושלמת כמו שרוצים, אבל ה"אירוע" או הנושא מחפים על הכשלים. זה מה שקרה בשני הצילומים הבאים. בראשון, שלך שנושא דג גדול. המרחק מהציפור היה רב, והיום מאד אפרורי – לא מתאים לצילומים מרהיבים. אבל הנושא שווה את זה. בשני, עקב אדום־כתף בתעופה דרך עץ. הקושי פה, מלבד התאורה האפרורית הוא לתפוס את האירוע. קודם כל לראות מה קורה – עקבתי אחר העקב עם המצלמה ולכן הצילום היה אפשרי. הבעיה השניה – פוקוס לא מדוייק על הציפור. הציפור בתנועה מולי, וזה קשה ביותר. התוצאה עדיין יפה בעיני.

DSD_5994
Osprey
DSD_6944
Red-shouldered Hawk

אין לי הרבה תמונות נוף, אבל כאשר ראיתי את השקיעה באתר מחנאות שעצרנו בו, רצתי חזרה אל המאהל, לקחתי לאשתי את המצלמה וצילמתי מהר לפני שהצבע יעלם.

SONY DSC
Anza Borrego State Park, California

פרפרי המונארך (Monarch Butterfly) הם בעלי חיים יפים אבל יותר מזה, הם מרתקים. הם עושים נדידה שנתית בכיווני צפון־דרום כמו ציפורים. ההבדל הוא שפרפרים אינם חיים יותר מכמה ימים, כך שהנדידה אורכת כמה דורות של פרפרים בכל עונה. זה אומר שכמה דורות עפים צפונה באביב, וכמה דורות עפים דרומה בסתיו. הם מתאספים כאן במקומות קבועים בעונת הנדידה, ומעדיפים עצי אקליפטוס (שכמובן אינם שייכים למקום). הצילום הראשון הוא של קבוצה קטנה של פרפרים (העצים הענקיים היו מכוסים בפרפרים). הצילום השני הוא של פרפר בודד – הראשון של העונה.

SONY DSC
Monarch Butterfly
DSE_6735
Monarch Butterfly

הצילום הבא הוא של הסוואה.

DSC_1780
Horned Lizard

אסיים עם שלוש ציפורים יפות. הראשונה: יש בצילום שילוב צבעים שאהוב עלי ביותר, בנוסף לציפור היפה. צילמתי את זה כשעמדנו בתור לעלות לאוטובוס שייקח אותנו לסיור צפרות. זה היה הצילום הטוב ביותר בעיני באותו יום. הציפור השניה היא סבכון צהוב. זו ציפור קטנה שאני צופה בה לעיתים נדירות. התנוחה מזכירה קצת את angry birds. האחרונה נקראת בעברית אנפית מנגרובים. זו הבריכה שליד העבודה. מלבד הצבע היפה של הציפור, תפסתי אותה עם דג בפה.

DSC_9287
Cedar Waxwing
DSC_2945
Yellow Warbler
DSC_6740
Green Heron

 

המלצה על ספר – יחסות

הצילום למעלה הוא אירוע שקרה עשירית שניה אחרי הצילום מההמלצה הספרותית הקודמת. אני קורא לו "שקנאי חום תוקף את האוקינוס השקט." כמובן, עשירית השניה עברה בין הצילומים במצלמה, לא בהכרח עברה על השקנאי: וזה נושא הרשומה הנוכחית.

על הספר

שוב אני ממליץ על ספר לקריאה, ושוב ההמלצה אינה שגרתית. הספר נקרא באנגלית "Relativity" ויש לו כותרת משנה "The Special and General Theory" והוא נכתב על ידי מי שאחראי לפיתוח התיאוריה: אלברט איינשטיין. אני קראתי את הספר באנגלית, וזהו תרגום מגרמנית. אין לי מושג אם יש תרגום לעברית. הספר נכתב לראשונה בשנת 1916, שנה אחרי פרסום תיאורית היחסות הכללית (יחסות פרטית התפרסמה עשר שנים לפני כן). הספר נערך מחדש על ידי הסופר בשנת 1920. בשנת 1952 הוסיף איינשטיין עוד פרק אחרון על הפילוסופיה של "מהו" מרחב" ואיך זה התפתח באופן היסטורי. קראתי את הגרסה הראשונה ואת האחרונה, ואני ממליץ בחום לקרוא את המהדורה המעודכנת ביותר.

כפי שאיינשטיין מסביר בתחילת המבוא למהדורה הראשונה, הספר מיועד למי שמעוניין לדעת על תיאורית היחסות (גם פרטית וגם כללית), אבל אינו בקיא במתמטיקה הנדרשת כדי לעסוק בפיסיקה תיאורטית. הוא טוען שמספיק ידע של סיום תיכון כדי לעקוב אחר הספר (למעשה, מה שהתכוון לו הוא לעבור את בחינות הכניסה לאוניברסיטה). כמובן שמדובר ברמה הנדרשת לפני מאה שנים (בשוייץ) ואין לי מושג למה זה דומה היום. לעניות דעתי, מי שעבר בהצלחה שלוש יחידות מתמטיקה בישראל יכול לעקוב אחר השליש הראשון של הספר מבלי שיחסר לו ידע מתמטי, ואולי יגיע אל מחצית הספר בלי בעיה. מעבר לכך יש צורך בקצת יותר ידע, וגם להרגיש בנוח עם רעיונות משונים בגיאומטריה. אני חייב להודות שגיאומטריה זה התחום החלש שלי במתמטיקה, אבל כמובן הכל יחסי. איינשטיין עצמו מודה שהספר דורש מאמץ רב לקריאה והבנה, וכל זאת למרות שניסה להסביר הכל בצורה הכי פשוטה והכי ברורה שאפשר. אני חושב שהמאמץ כדאי.

הספר אינו ספר לימוד מסורתי. אין בו תרגילים. מה שיש בו זה התהליך אותו עבר איינשטיין מרעיון אחד למשנהו עד שהגיע להבנה של התיאוריה. והכל באמת מוסבר בצורה מאד ברורה. הדבר שהיה הכי חשוב לאיינשטיין להסביר זה האינטואיציה מאחורי כל רעיון. ההסברים הם בשפה הפשוטה ביותר שאפשר, אבל הרעיונות עמוקים מאד. אז אני ממליץ לקרוא, אבל לא בהכרח עד הסוף. כל אחד כפי יכולתו. בגלל זה זו המלצה מוזרה. הערך של הספר אינו רק בהבנה של "מהי תורת היחסות" אלא קודם כל "מה זה פיסיקה" ואפילו "מה זה מדע". אני לא הבנתי באמת מה זה מדע עד שקראתי את הספר בפעם השניה. ובשביל זה לא צריך מתמטיקה אלא רק את היכולת לחשוב.

החלק הראשון של הספר (17 פרקים אבל רק 64 עמודים) מתאר את תורת היחסות הפרטית. (יחסות פרטית מתארת פיסיקה ללא כוחות, כבידה או תאוצה, רק גופים וקרינה הנעים במהירות אחידה). חלק זה מספיק לדעתי כדי גם להבין מהו מדע ואפילו מהי פיסיקה. מעבר לכך, יש מספיק הסברים כדי להבין יחסות פרטית עד לרמה של פתירת בעיות ממשיות. לדוגמה: כמה זמן עבר על השקנאי בין שני הצילומים אם הזמן שחוותה המצלמה הוא בדיוק עשירית שניה בין שני הצילומים? השקנאי נע יחסית למצלמה במהירות של שלושה מטרים לשניה בערך, והשקנאי והמצלמה נמצאים באותו גובה מעל פני הים, כך שתאוצת הגרויטציה עליהם שווה ואפשר להשתמש ביחסות פרטית (מתעלמים מכוח משיכה). כאמור הזמן במצלמה היה 0.1 שניות. הזמן של השקנאי הוא:
t = 0.1\times\sqrt{1-\frac{v^2}{c^2}}=0.1\times \sqrt{1-\frac{3^2}{300000000^2}}=0.099999999999999995
כלומר, זה לא ממש מעשי למדוד את ההבדל, אבל באופן עקרוני הזמן של השקנאי חולף לאט יותר.

החלק השני מסביר את האינטואיציה של תורת היחסות הכללית: כלומר מוסיפים תאוצה ואת כוח המשיכה (כבידה). בניגוד לחלק הראשון, בחלק השני אין הגדרה ממשית של התיאוריה. המשוואות הבסיסיות לא מוצגות, ולא ניתן יהיה לפתור אפילו בעיות פשוטות. יש לכך סיבה: המתמטיקה הנדרשת לחלק זה קשה מאד גם למקצוענים. קשה מאד להבין תיאוריה מבלי להיות מסוגל להבין איך היא משפיעה על המציאות (לפתור תרגיל). ולכן חלק זה פחות מומלץ, אבל למי שסקרן, זה הדבר הקרוב ביותר שיש, אם אין רוצים ללמוד מתמטיקה עוד כמה שנים טובות.

פרק שמיני: על המשמעות של "זמן" בפיסיקה

אני מביא את הפרק השמיני פה כדוגמה למה שהרשים אותי במיוחד בכל הספר. בשלב זה אנחנו די בהתחלה, ואיינשטיין באופן שנראה די טרחני עבר עד כה על מושגים בסיסיים ביותר ומתאר אותם מאד בפירוט. איך מודדים מרחק? מציבים מוטות מדידה (אפשר לחשוב על סרגלים אחידים) בין שתי נקודות וסופרים כמה מוטות אחידים נכנסים בין שתי הנקודות. הוא ממשיך בדברים כאלה שלומדים בגן. באמצע הפרק השמיני, על מהו "זמן" מוסיף הסופר משפט אחד מעניין: "אני מבקש מהקורא לא להמשיך הלאה עד שהוא מוודא שהוא מבין את מה שהוסבר עד עתה". בקריאה ראשונה, חשבתי לרגע שהכל ברור, המשכתי בקריאה ואחרי 20 עמודים הבנתי שהסתבכתי. בקריאה שנייה פתאום עלתה בי המחשבה "איינשטיין מבקש ממני לחשוב אם אני מבין אז כנראה שצריך באמת לחשוב". ואז נפל האסימון. כל הדברים הטרחניים שהוא הסביר בהתחלה הם רעיונות עמוקים מאד. הם למעשה הבסיס של "מה זה פיסיקה" ומהו מדע בכלל.

הדרך בה נהוג לחשוב על המציאות היא: מרחק זו תכונה מובנת מאליה שיש לכל זוג עצמים, ושימוש בסרגל הוא אחת הדרכים למדוד מרחק. הדרך בה איינשטיין חושב על זה היא "השימוש בסרגל הוא ההגדרה של מהו מרחק". באופן יותר כללי: הגדרה של מושג חייבת לכלול בתוכה את הדרך בה מוודאים את המושג במציאות. אם אני אומר שכדור הארץ מתחמם בעשירית המעלה כל עשר שנים אני צריך להגדיר איך קובעים מה טמפרטורת כדור הארץ. ככה אני יכול למדוד את זה בהפרש של עשר שנים ולבדוק אם זה נכון או לא. אם אני אומר שאני יושב במרחק מצי מטר ממסך המחשב, ההגדרה של מרחק היא: שים סרגל של חצי מטר ביני למסך ותראה אם הוא מתאים בדיוק.

קשה להסביר את האינטואיציה של "למה זה חשוב". למי שרוצה לדעת: קרא את הספר. אבל קל יותר להסביר את האינטואיציה של תחילת הפרק על מושג הזמן, והעיקרון הוא אותו עיקרון. אז ככה הוא מתחיל: "נניח שפגע ברק בשתי נקודות A,B מרוחקות זו מזו על הקרקע." (כלומר שתי נקודות על גוף מוצק ולכן המרחק ביניהן אינו משתנה). הוא ממשיך "ונניח שאני אומר לכם שמכות הברק פגעו בשתי הנקודות בו־זמנית (היינו באותו זמן). אם אשאל אתכם אם יש להצהרה הזאת משמעות, מה תענו?" זהו פרק קשה במיוחד. לאיינשטיין לא היה קל להסביר את המחשבה מאחורי הרעיון, כי בתקופתו אי אפשר היה לערוך ניסוי שמדגים את החשיבה באופן ישיר. היום זה אפשרי ואפילו מעשי. אז אנסה להסביר בדרך שונה משלו. אבל בכל מקרה, הרעיון המדריך אותנו תמיד הוא: "ההגדרה של מושג מדעי חייבת לכלול את הדרך למדוד אותו".

במכניקה קלאסית (פיסיקה של ניוטון) הזמן הוא אוניברסלי, הזמן חולף באותו קצב בכל מקום ביקום ללא תלות בשום דבר אחר. זה אומר שאם אקח שני שעונים מדוייקים מאד ומסונכרנים ואשים אותם בשתי הנקודות, אז יכולים שני אנשים (או מכונות, זה לא משנה) לקרוא את הזמן בכל שעון בזמן שפוגע הברק. אחר כך יפגשו האנשים וישוו את מה שקראו מהשעונים. אם השעונים הראו את אותו הזמן אז הברקים פגעו באותו זמן. זו בהחלט הגדרה של "באותו זמן" שניתנת למדידה. וכך זה הופך לתיאוריה פיסיקלית. זה אומר שניתן לבדוק אם התיאוריה נכונה או לא: האם היא עומדת במבחן המציאות?

תיאור הניסוי

בחרתי במקום יפה לערוך את הניסוי: באי הגדול של הוואי. ניקנה שני שעוני צזיום (שעונים אטומיים מדוייקים מאד).. זה לא נורא יקר, שני השעונים יחד יעלו בערך מאה וחמישים אלף דולר. כל בית ספר יכול להרשות לעצמו…. ניקח אותם למעבדה של בית הספר, שנמצא בערך בגובה פני הים.

DSCN1881
נוף בערך בגובה פני הים

נסנכרן את השעונים (כדי לוודא שהם מראים את אותה ננו־שניה באותו זמן. (השעונים שקנינו מדוייקים עוד יותר מזה, ואחת הפעולות שהם יודעים לעשות זה סינכרון, ופעולה אחרת היא השוואה ביניהם). נשאיר את אחד השעונים בתחילת שנת הלימודים בכיתה (או בתצפית לנוף, אבל הם צריכים חיבור לחשמל). את השעון השני ניקח במעלה ההר Mauna Kea לפסגה.

DSCN1863
מצפה הכוכבים על הפסגה
DSCN1861
נוף של פסגת ההר

כפי שאתם רואים, יש כביש שמביא עד הפסגה, יש מצפה כוכבים בפסגה, ולכן יש מקום טוב בתוך מבנה, ועם חיבור לחשמל. בנוסף, יש שם פיסיקאים שודאי יאהבו לעזור לבית הספר לעשות ניסוי מדעי. בחרתי מקום טוב. נשאיר את השעון השני שם במהלך שנת הלימודים. לקראת סוף שנת הלימודים (אחרי תשעה חודשים) נחזיר את השעון ממצפה הכוכבים אל הכיתה. לפי פיסיקה של ניוטון, לא יהיה הבדל בין השעונים, כי הזמן חולף בקצב אחיד בכל מקום. לפי יחסות כללית, הזמן חולף לאט יותר כאשר כוח הכבידה חזק יותר (ככל שעולים במעלה ההר, כוח המשיכה נמוך יותר כי אנו מתרחקים ממרכז כדור הארץ. ההבדל אינו משמעותי עבור שעוני יד, אבל משמעותי מאד עבור השעונים היקרים. ההבדל יהיה בערך עשר מיקרו־שניות (אחד חלקי מאה אלף של שניה). השעון שהיה במצפה הכוכבים יראה בערך עשר מיקרו־שניות יותר אחרי תשעה חודשים של שהיה למעלה.

את החישוב לא ניתן לעשות לפי מה שכתוב בספר של איינשטיין. כאמור, הוא אינו נותן אפילו את משוואת השדה הבסיסית. אבל למי שמעוניין, מחשבים את זה בערך כך:

\Delta t = T\times\left(e^{\frac{1}{c^2}\int_0^h g(x)dx}-1\right)\approx T\times\left(e^{\frac{1}{c^2}\int_0^h g(0)\frac{R^2}{(R+x)^2}dx}-1\right)\approx\frac{g(0)Th}{c^2}

במשוואה שלמעלה, \Delta t הוא הפרש הזמן שאנו מחפשים, T הוא הזמן שחלף (תשעה חודשים, אבל בשניות), g(x) זה כוח המשיכה של כדור הארץ בגובה x, כמובן ש c זו מהירות האור במטרים לשניה, ולסיום h הוא גובה ההר: 4205 מטרים. g(0) = 9.8 מטר לשניה בריבוע בערך.

איך זה נקשר לשאלה של "האם שני אירועים קורים בו־זמנית"? אפשר לחשוב על זה ככה: נתקין במצפה הכוכבים קרן לייזר המופעלת בכל יום בדיוק בצהרי היום (שעה 12 בדיוק) ומכוונת אל מַקְלט בבית הספר הצמוד לשעון שם. ביום הראשון לניסוי תגיע הקרן לבית הספר אחרי 12 בצהריים (לוקח קצת זמן לאור להגיע מההר לבית הספר). למעשה, אם הקרן מכוונת לבית הספר התיכון הקרוב להר (כארבעים קילומטר) זה יקח בערך 133 מיקרו שניות. אחרי תשעה חדשים הקרן תגיע 123 מיקרו שניות אחרי הצהריים, ואחרי עשר שנות ניסוי הקרן תגיע לפני הצהריים (כלומר סדר הזמנים התהפך). הדרך המקובלת לקבוע אם שני אירועים קורים בו זמנית (ולכן את סדר האירועים ביקום, או מה קדם למה) לא עובדת במציאות.

 לסיום

איינשטיין כתב טוב בהרבה ממה שאני הצלחתי להסביר. אני מקווה שהרבה אנשים ככל שאפשר יקראו לפחות את החלק הראשון, בלי לפחוד מהנושא. הרעיון אינו לדעת מה התיאוריה אומרת, אלא איך לחשוב על מדע ומציאות. מה המשמעות של "האם הצהרה היא נכונה". יש לקרוא פרק אחד בכל פעם (רק עמודים ספורים), ואז לחשוב הרבה.

ואוסיף חידה: נניח שאני רוצה לערוך ניסוי דומה בארץ. אבחר לדוגמה, את גדות הכינרת כנקודה הנמוכה, ואת פסגת החרמון כנקודה הגבוהה. (אני יודע שפסגת החרמון אינה נגישה לנו, אבל נניח באופן תיאורטי, הרי ממילא אין לבית הספר מאה וחמישים אלף דולרים מיותרים). האם הנוסחה שהשתמשנו בה קודם עדיין תעבוד?

 

עורבים באמריקה

זהו מעין המשך לרשומה על עורבנים. בפעם הקודמת סקרתי את נציגי משפחת העורביים (Corvidae) באמריקה, פרט לעורבים (סוג Corvus). בפעם הזאת נשלים את המלאכה. כמו שאר המינים במשפחת העורביים, גם העורבים יצורים חכמים וזו עיקר ההסתגלות שלהם. כפי שראינו ברשומה על העורבנים, אלה היו בדרך כלל ציפורים צבעוניות ויפות למראה, חלקן מרהיבות ממש. לעומתם, כל העורבים הרגילים בארה"ב שחורים לחלוטין – כל הגוף, הנוצות, המקור והרגליים. ככה יוצא שקשה מאד להבדיל ביניהם.

בקליפורניה יש רק שני מינים, העורב השחור (שפעם היה נפוץ בארץ) Common Raven, והעורב האמריקאי American Crow. אלה שני המינים הנפוצים ביותר בארה"ב, ורוב הצילומים שיש לי הם שלהם. משום מה באנגלית משתמשים במספר שמות לאותו סוג ציפור: Raven, Crow, Rook, Jackdaw. השם Jackdaw מתייחס לקאק הידוע בארץ, והם נחשבים לתת־סוג של עורבים. כל שאר השמות משמשים בעירבוביה ללא סיבה טקסונומית. Rook הוא עורב המזרע הידוע בצפון אירופה, וכל שאר המינים נקראים Raven או Crow ללא סיבה הגיונית.

Ravens

הצילום בראש הרשומה הוא של עורב שחור (Common Raven). זה אותו מין שיש בארץ, אבל גדול יותר ומבריק יותר. זו ציפור השיר הגדולה ביותר שיש. כאשר הם עפים בגובה רב הם יכולים להיראות כמו דורסים גדולים (שחורים, באותו גודל ויודעים לדאות). פעם היו נפוצים בארץ. בצעירותי ראיתי שני עורבים שחורים תוקפים נשר מקראי (גם הם היו נפוצים פעם). היום כמעט ונעלמו. במערב ארה"ב הם ציפורים נפוצות מאד. כמו שאר העורבים הם די חכמים. הם יודעים להשתמש בכלים ולחקות קולות. פעם אחת אשתי שמעה עורב שחור מחקה בכי של תינוק (אנושי) כדי לקבל אוכל. כשסירבה להאכיל אותו (זה אסור בשמורה) עבר לצעוק עליה בקולו הרגיל.

IMG_0242
Common Raven

יש עוד מין של raven בארה"ב: Chihuahuan Raven. הוא נמצא בעיקר במקסיקו, אבל יש לו אוכלוסיה בריאה גם בדרום מרכז ארה"ב, איזור טקסס, ניו־מקסיקו והסביבה. פגשנו בהם פעם אחת בניו־מקסיקו, ויש צילום די גרוע:

IMG_5804
Chihuahuan Raven

הם נראים בדרך כלל בדיוק כמו העורב השחור, אלא קטנים ממנו בהרבה – בערך בגודל של עורב אפור הידוע בארץ, או בגודל של עורב אמריקאי. באיזורים בהם נמצא Chihuahuan Raven לא נמצא את העורב השחור הרגיל, וכך אפשר להבדיל ביניהם. ההבדל בינם לבין העורב האמריקאי יותר בעייתי. לפעמים (בעיקר במקסיקו) יש לחלק מהם צווארון לבן. אז ההבדל בינם לשאר העורבים ברור מאד.

יש ספק רב אם Chihuahan Raven הוא מין נפרד מהעורב השחור. מבחינה גנטית תת המין הקליפורני של העורב השחור קרוב יותר ל Chihuahuan Raven מאשר לשאר עורבים שחורים, אבל עדיין יכול להתרבות ולהתערבב עם שאר העורבים השחורים. ברור מאד שהאוכלוסיה של העורב הקטן יותר התפתחה מהעורב השחור הרגיל.

Crows

IMG_2243
American Crow

יש שלושה מיני Crow בארה"ב, אבל הם כל כך דומים זה לזה שלא ניתן להבדיל בשום דרך מקובלת. הם נראים אותו הדבר, הם באותו גודל, יש להם בערך את אותו קול, ומכל סיבה אחרת אולי אפשר להחשיב אותם כאותו מין. American Crow הוא העורב הנפוץ בכל היבשת. באיזור החוף הצפון מערבי של ארה"ב וקנדה (מצפון מדינת וושינגטון עד אלסקה) יש רק מין אחר שנקרא Northwestern Crow. בשני הצילומים הבאים, הראשון הוא American Crow והשני Northwestern Crow. הזיהוי הוא רק בגלל איזור המחיה – הם צולמו במקומות בהם ידוע רק על מין בודד.

SONY DSC
American Crow
IMG_8023
Northwestern Crow

כפי שרואים מהצילומים ממעל, אין ממש הבדל. יש עוד מין אחד (באיזור בו עוד לא ביקרתי) שנקרא Fish Crow. הם לאורך החוף הדרום מזרחי של ארה"ב (לואיזיאנה עד פלורידה). עקרונית הם אמורים להיות שונים קצת מהעורב האמריקאי, אבל רק מומחה הבוחן אותם בידו יכול להבדיל (אולי). בכל מקרה, יש לי ספק רב אם כל שלושת המינים אמורים להיות מופרדים. אני מעדיך לראותם כמין אחד.

ניתן לזהות את ההבדל בין Raven ל Crow (האמריקאיים) לא רק בגודל, אלא גם במבנה. המקור של Raven עבה וגדול יותר, ויש להם גם צוואר עם נוצות פזורות. הצילומים הבאים רואים את ההבדל בתעופה. לאחד (raven) יש צורת זנב מעויין כאשר הזנב פתוח, לשני (crow) צורת מניפה.

העורב האמריקאי נפוץ ביותר אצלנו, ואני צופה בהם לרוב גם בעבודה וגם בשכונה. כך יצא לי לראות קינון שלהם מחלון העבודה. הצלחתי להציץ מקומה גבוהה אל תוך הקן על העץ.

SONY DSC
American Crow
SONY DSC
American Crow

העורבים האמריקאיים אוהבים להתאסף יחד בקבוצות גדולות לשנת הלילה (בדומה לזרזירים בארץ). הצלחתי להסריט את זה פעם, ולצלם מספר פעמים. הסרטון שלי ודאי מראה למה השתמש בהם היצ'קוק בסירטו "הציפורים" (צולם בקליפורניה, והוא השתמש בעורב אמריקאי).

DSC_0344
American Crow
SONY DSC
American Crow

התנהגות של עורבים

באחד מסרטי התעודה של אטנבורו הוא מראה עורבים שלמדו איך לפצח אגוזים באמצעות מכוניות. הם מניחים את האגוז באמצע הכביש, ממתינים עד שמכונית תדרוס את האגוז, ורק כאשר האור ברמזור הופך אדום (למכוניות) הם ניגשים לכביש לאכול את האגוז. זה מרשים מאד לראות, ולמזלי יש כאלה גם אצלנו בשכונה. אמנם, זה רחוב צדדי ללא רמזור, אבל כל השאר אותו הדבר, פרט לעובדה שאלה עורבים אמריקאיים.

בסוף השבוע האחרון היתה לי הזדמנות בבית ללא הבנות, אז יצאתי לרחוב לצלם. תחילה: ככה נראה הרחוב עם עץ האגוז. זהו אגוז מלך, והעץ במצב לא טוב. פעם היו שני עצים אבל איזה מחלה תקפה אותם. בעתיד ימצאו העורבים משהו אחר לאכול.

למרות שזה קרוב מאד לבית, נסעתי לשם ברכב וצילמתי מתוך רכב חונה. ציפורים משום מה מפחדות הרבה יותר מאדם לבד מאשר אדם בתוך רכב. תחילה העורב הניח אגוז על הכביש ועף משם לצפות בנעשה מהצד.

DSF_5592DSF_5593DSF_5594

בינתיים, חבריו העורבים ניקרו בשלל אגוזים שהיה להם בצד.

DSF_5615DSF_5606

מכונית עברה וכמעט פגעה באגוז. בינתיים בא סנאי לבדוק מה המצב, אבל לא התקרב יותר מדי לאגוז (העורבים יכולים לתקוף). הסנאי יכול לפצח אגוזים לבד, אז הוא טיפס על העץ למצוא לעצמו שלל אחר.

DSF_5603

עברה מכונית שהזיזה את האגוז. הלך העורב המקורי לבדוק את התוצאה. זה לא נראה לו, אז הוא עף משם, אבל עורב אחר בא ולקח את האגוז. הוא הצליח לאכול ממנו.

DSF_5612

DSF_5618

נו, טוב, נשים אגוז חדש.

DSF_5621DSF_5622

אחר כך עזבתי את המקום. כשחזרתי מלהביא את הבנות (שיעור יהדות) היה אגוז באמצע הכביש. וידאתי שאני דורס את האגוז – שירות לציבור העורבים.

תערוכה שניה

שוב 14 צילומים, לא ממש קשורים זה לזה, אבל בכל אחד מהם משהו שמיוחד לפחות עבורי. את רובם הייתי מדפיס ותולה על הקיר (זה הקריטריון שלי לאיכות אמנותית). כמו שנאמר בתערוכה הקודמת, אני ממליץ לפתוח כל צילום בנפרד ולהתבונן בהגדלה. כיוון שיש מגבלות בבלוג, אני מקטין מאד את הרזולוציה וגם מוסיף כיתוב קטן למטה. מה שאני שולח להדפסה קצת שונה…

הצילום בראש הרשומה הוא מישראל. אלה דררות, אבל לא מהמין הרגיל. אלה דררות אפורות לחי. האיכות לא להדפסה, אבל הצילום מזכיר לי את הנושא של מינים ששוחררו בידי אדם. זה התוכי השני שידוע לי שהופך נפוץ בארץ. בארה"ב יש קרוב לשלושים מיני תוכי ששוחררו לטבע, והיחיד המקורי שהיה פה בעבר נכחד במאה התשע־עשרה. הצילום הבא גם הוא מישראל: זוג של בז מצוי (זכר מימין, נקבה משמאל).

SONY DSC
Common Kestrel – male and female

לעומתו בז אמריקאי (המקביל של בז מצוי באמריקה). באמריקה הציפורים פחות מטושטשות, או שהמצלמות טובות יותר. יש גם יותר הזדמנויות לצלם.

DSE_9520
American Kestrel – female

לעיתים נדירות אני מצלם נופים. הצילום הבא הוא זוית לא שגרתית של Crater Lake National Park. זהו אחד האגמים היפים שיש, בתוך לוע הר געש. המים נקיים מאד (מזוקקים לחלוטין) ולכן בצבע יפה ומשמשים כמראה מושלמת.

SONY DSC
Crater Lake

כמו בתערוכה הראשונה, הרוב יהיה ציפורים, כי זה מה שאני מצלם, אבל אוסיף כמה יונקי ים לצורך איזון. תחילה ערימה של אריות ים, הקומפוזיציה מוצאת חן בעיני. אחר כל שתי תמונות של ריב בין פילי ים צעירים (השניה מהם מוצלחת יותר לטעמי). יש בהם גם אלמנט של "אירוע" וגם קומפוזיציה יפה.

SONY DSC
California Sea Lion
DSD_1021
Northern Elephant Seal – juvelines
DSD_1023
Northern Elephant Seal – juvelines

נחזור לציפורים. הצילום הבא הוא אחד המוצלחים שלי בנושא "השתקפות ציפור ששוחה במים".

DSD_2849
Horned Grebe

הצבעים של הברווז הבא, וגם המים משתלבים יפה. הגוון המתכתי יצא טוב בהדפסה על לוח אלומיניום.

DSE_9490
Bufflehead – male

שוב "אירוע", סנונית צוקים ליד הקן שלה, עם בן או בת הזוג מציצים מהקן. זה צולם מתחת לגשר ליד ביתנו.

DSE_0252
Cliff Swallow

שתי ציפורים מטקסס. שילוב צבעים מוצלח לטעמי וציפור גדולה ויפה ממשפחת הבזיים. אחריה, שלדג נדיר מאד. העובדה שהוא נדיר מוסיפה ערך לצילום (בשבילי) אבל מבחינה אמנותית אני אוהב מאד את האפקט של הגשם.

DSD_5227
Crested Caracara
DSD_6030
Ringed Kingfisher

שקנאים חומים על סלעים במעגן של Oxnard (דרום קליפורניה). הדוגמה של החירבון על הסלע עם הציפורים אהובה עלי.

SONY DSC
Brown Pelicans

ולסיום, החתולה שלי שהבנות קראו לה "מִיקָה", אין לי מושג למה. אמנם יש לנו ארבעה חתולים אבל היא הכי שלי. גם הכי גדולה. בצילום היא עדיין "רזה", רק שבעה קילו. היום אני חושב שהיא הגיעה לשמונה קילו. גם תמונות של משפחה לפעמים נתלות על הקיר, והיא בהחלט משפחה.

DSD_8401

המלצה ספרותית – על מצב מדידת האקלים

הצילום בראש הרשומה: "האוקיינוס עומד לבלוע שקנאי חום." (מתוך טיול של סוף השבוע שעבר)

כבר זמן רב שאני חושב לכתוב מדי פעם המלצות על ספרים. מעין ביקורת ספרותית, אבל בניגוד למבקרים רבים, לפעמים זו תהיה ביקורת חיובית. היו כמה ספרים שחשבתי לכתוב עליהם. לפני כמה שבועות נודע לי על קיומו של ספרון: Adequacy of Climate Observing Systems. זה נכתב על ידי קבוצה של מדענים שהתכנסה לצורך הנושא. זהו דו"ח שהם חיברו לצורך ייעוץ לממשל הפדרלי של ארה"ב במסגרת מכון מחקר פרטי שנועד לשם כך ונקרא National Research Council. זו אינה ספרות מדעית, ספר לימוד, ספרות יפה, או כל דבר אחר שאנשים מורגלים לקרוא. אז הזמנתי (באמזון יש כמעט הכל), קראתי, חשבתי על זה, ואני ממליץ למי שרוצה לדעת.

קצת רקע

השנה 1999, הנשיא קלינטון כבר בשלטון בערך שבע שנים, וחשוב מכך לצורך העניין, סגן הנשיא בכל אותן שנים הוא אַל גוֹר (זה שטען שהמציא את האינטרנט). אל גור סיפר שפרופסור שלו מהאוניברסיטה (יש לו תואר בלימודי דת נוצריים) המציא את ההתחממות הגלובלית עוד בראשית שנות השבעים כאשר כולם חשבו שעידן קרח חדש עוד מעט מגיע. מאז אל גור היה לוחם נלהב נגד ההתחממות, גם כאשר היה סנטור, ואחר כך כאשר היה סגן נשיא, ולא הפסיק עד היום. אז הממשל מזמין דו"ח מייעץ על נושא מאד ספציפי: סקירה של מערכות מדידה הנחוצות לביסוס התיאוריה. מהן המערכות ומהם הנתונים שצריך לאסוף, מה מצב המערכות כיום (היינו 1999), מהם השינויים שצריך לעשות כדי שהמדידות יהיו מהימנות וכולי. (פירוט המשימה נמצא בעמוד 44 של הספרון – Appendix C: Statement of Task).

המועצה אספה כמה מדענים בכירים מאד עם רקע מתאים – כאלה שמאמינים בתיאוריה כפי שהיא מוצגת היום. השם הבולט לעין ברשימה הוא ג'יימס הנסן (שייך ל NASA), הוא מי שכיום נחשב לממציא ההתחממות הגלובלית על פי מאמרים שפרסם בשנות השמונים. בראש הוועדה שמו את תומאס קארל (שייך ל National Climatic Data Center). אותו קארל פירסם בשנת 1995 מאמר שדן ספציפית בנושא של הוועדה: עקרונות מדידה של מערכות אקלים. הוא ביסס אז עשרה עקרונות הגיוניים ביותר ולמעשה הדו"ח שנכתב ממליץ מאד לקבל בדיוק את מה שכתב אז. לעניות דעתי המקצועית זו המלצה טובה ביותר, ואתן פירוט בהמשך.

אז למה אני ממליץ?

היתה לי סדרה של רשומות בה ניסיתי (לדעתי בהצלחה מועטה) להסביר את דעתי על מצב התיאוריה שפעם נקראה "התחממות גלובלית באשמת בני אדם" והיום קוראים לה בקיצור "שינויי אקלים". הטענה ברשומה המסכמת על "מדע" האקלים היתה שהנתונים והמדידות ההסטוריות לא מספיקות אפילו לביסוס הטענה שכדור הארץ מתחמם. פשוט אין מספיק נתונים מהימנים. זו לא טענה פשוטה, יש צורך בידע סטטיסטי כדי להעריך אם מה שאני אומר נכון או לא, ולרוב קוראי אין את הידע הנדרש. ניסיתי להסביר מה עשו חוקרי האקלים כדי ליצור את הגרפים שכאילו מראים שיש התחממות. הדרך הסטטיסטית שהם בחרו בה מלאה בכל כך הרבה טעויות יסודיות, שסברתי שאוכל להסביר אותן גם לקהל הרחב. אולי הצלחתי, אבל נראה לי שלא.

והנה דו"ח שכתבו הכהנים הגדולים של התיאוריה, והם פחות או יותר מגיעים לאותה מסקנה כמוני. הם כמובן לא סבורים שהדרך שלהם אינה נכונה. הם כן סבורים שהמדידות של האקלים (הסטוריות עד להווה שלהם בשנת 1999) ממש לא מספיקות כדי להעריך בוודאות מה מצב האקלים וכדי לעקוב אחר שינויי אקלים. הם מציעים עשרה עקרונות לאיסוף נתונים שיכולים לשפר את המצב מאד. המצב היה רע במיוחד עבור מדידות טמפרטורה של פני הים ושאר פרמטרים ימיים (מליחות, חומציות, רוח מעל פני הים). אני שמח לבשר לכם שלפחות בעניין מדידת טמפרטורת הים המצב השתפר מאד מאז הדו"ח. הנה מה שהם מסכמים:

Climate researchers have used existing, operational networks because they have been the best, and sometimes only, source of data. Deficiencies in the accuracy, quality and continuity of the records, however, still place serious limitations on the confidence that can be placed in the research results.”

זה מה שאמרתי בסדרת הרשומות על האקלים. אבל הציטוט הזה הוא מהאנשים שמובילים בתחום, ומהמאמינים הגדולים בתיאוריה, כולל "ממציא" ההתחממות הגלובלית. אז למי שאינו מאמין – קנה את הספרון וקרא בעמוד 2 ושוב בהמשך.

ולמי שרוצה לחזור אל סדרת הרשומות בנושא שלי לפי סדר (או למי שזו לו פעם ראשונה) – הנה הן לפי הסדר:

  1. בְּרֵאשִׁית נוֹצַר כָּאוֹס – מציג את הנושא ומראה שני גרפים של התחממות
  2. ההתחממות הביתית של משפחת שליו – מציג את הרעיון של ממוצע של מדידות, עם טעויות לוגיות הקלות לזיהוי
  3. עזרה בשיעורי הבית – אני מבהיר על מה להסתכל בגרפים של ההתחממות, למי שלא טרח לחשוב למרות שביקשתי
  4. המקום הכי חם והמקום הכי קר – קצת ידע כללי על הטמפרטורות הנמדדות על פני כדור הארץ
  5. דת המדע – מסביר מהו מדע לפי מה שמקובל במדעי הטבע ומיני לימודי הנדסה.  חשוב ביותר לצורך הבנת הנושא, ועוד יותר מכך כדי להבין אותי
  6. מה ניתן לעשות עם ידע כללי – אומר שאי אפשר לדעת אם כדור הארץ מתחמם או לא, כי אין מספיק נתונים מהימנים. לדעתי ההסבר מדוייק ונגיש.
  7. גובה הכיתה, שיעור בסטטיסטיקה – מעין הכנה לרשומה הסופית. הטעות הלוגית החמורה ביותר שעושים החוקרים בימינו מודגמת באמצעות מדידת הגובה הממוצע של ילדים בכיתה.
  8. "מדע" האקלים – סיום הסדרה. מסביר למה הגרפים של ההתחממות הגלובלית הם שטות מוחלטת, או הונאה מכוונת.

עוד סיבה להמליץ

למי שלומד את נושא הסביבה, אקלים וכיוצא באלה,  המאמר המקורי של קארל משנת 1995 וגם סיכום העקרונות שלו בספרון זה הם מקור מידע חשוב. בדרך כלל מלמדים את התיאוריה מבלי להסביר יותר מדי איך הנתונים נאספים ומה הבעייתיות שבהם. זה חשוב מאד לדעת. בנוסף, אלה עקרונות חשובים גם לנושאים אחרים, לכל מי שמתכנן מערכות מדידה בקנה מידה גדול. למרות שהדו"ח נכתב מתוך נקודת מבט של מאמינים (במובן הדתי) בתיאוריה, אין שום דבר משמעותי בדו"ח שאני יכול לחלוק עליו. בהרבה מהמקרים, אלה עקרונות שאני משתמש בהם בעבודה במדעי המחשב, בתחום שאינו קשור כלל לאקלים. אסכם פה כמה מהעקרונות החשובים ביותר לצורך המחשה.

עקרון מספר שלוש: תיעוד מלא של metadata. הכוונה למידע על מערכת המידע. לדוגמה: אם זו מערכת מדידת מזג אויר במקום מסוים אז צריך לדעת את המקום המדוייק (לא רק באיזה עיר זה נמצא). צריך תיעוד הסביבה של המקום (ליד בית או כביש?) ועדיף תיעוד מצולם. תיעוד של איזה מכשירים (עם מספר מוצר ומספר סידורי אם יש) עושים את המדידות. מתי כוילו? מתי מתבצעות המדידות? יש לתעד כל שינוי במידע הנ"ל. מה קורה אם אין תיעוד? אחרי מאה שנים מנסים לגלות למה קפצה הטמפרטורה שמדדנו, ואנחנו לא יודעים אם החליפו מד חום, העבירו את התחנה למקום אחר, הציבו מזגן ליד התחנה, או מטוס סילון (כן, זה קורה) או סתם עברו למדוד בצהריים במקום בבוקר. בלי מידע על מהות המדידה אפשר לזרוק את המדידות עצמן לפח.

עקרון מספר שניים: ניסויים מקביליים. זה לא מסובך כמו שזה נשמע. נניח רוצים לשנות מערכת מדידה (לדוגמה תחנת מזג אויר). במקום פשוט להזיז או להחליף מכשירים או כל שינוי אחר, צריך לחשוב מה יקרה. שינוי התחנה יכול לשנות את אופי המדידה. אז צריך למדוד במקביל במשך זמן רב בשתי השיטות (התחנה הישנה כמו שהיא היתה, והמיקום או הציוד החדש). ככה צוברים מידע מקביל משתי שיטות המדידה ואפשר לוודא שאין שינוי באופי הנתונים, או לחילופין לקבוע יחס בין נתונים מסוג אחד לנתונים מסוג אחר. ככה יוצרים המשכיות בהיסטוריה של הנתונים. כמובן שלפי העיקרון השלישי יש לתעד במדוייק את כל מה שנעשה.

עקרון רביעי: איכות והמשכיות המדידות. יש לבדוק באופן קבוע את איכות המדידות (כיול) ולוודא שיש המשכיות לטווח ארוך של המדידות. אם כל תחנת מזג אויר נשמרת רק לטווח קצר, אי אפשר לתעד התחממות שנמשכת מאה שנים.

עקרון עשירי: חופש גישה למידע. צריך להיות חופש גישה מלא לכל הנתונים (כולל הנתונים על המדידות: metadata) לכל מי שחפץ בכך. בענייני אקלים חשוב שחופש הגישה יהיה גלובלי, כי אי אפשר להבין אקלים רק ממדידות של איזור אחד. כל כדור הארץ הוא מערכת אחת.

אז מה התפתח מאז

אנו יודעים שלמרות שהמאמינים הגדולים בתחום אמרו שהנתונים לא מספיק טובים לצורך ביסוס התיאוריה, הם ממשיכים לטעון מאז ועד היום שה"מדע סגור וחתום" ואין כלל ספק בהתחממות. שנתיים אחרי הדו"ח התפרסם גרף "מקל ההוקי" המפורסם שמאז הופרך כלהטוט בסטטיסטיקה. הגרפים שאני ניתחתי ברשומות שלי גם הם סוגי להטוטנות כזאת, ללא הצדקה הגיונית. אם הנתונים היו טובים מספיק כדי להוכיח את התיאוריה, לא היה צורך בטריקים והונאה.

הדו"ח הצליח להשפיע לפחות בתחום מדידת פני הים. נוצר פרוייקט ARGO אשר משנת 2000 ואילך התחיל למדוד את האוקיינוסים באופן יותר שיטתי ומדוייק. הפרוייקט כולל כשלושת אלפים תחנות מדידה שמפוזרות באקראי באוקיינוסים ומודדות את פני הים ואת עומק הים (עד 2000 מטר) באמצעות מיטב המכשור. מה שהיה קיים קודם זה מדידות שנעשו מאוניות שנעו בנתיבי סחר או צבא, ולא היה כיסוי טוב של שטח האוקיינוסים. איכות המדידת של פני הים היתה כל כך גרועה שממש אי אפשר לדעת מה היה מצב הים לפני הפרוייקט החדש. למרבית הצער, 3000 תחנות מדידה מספיקות בקושי כדי להראות התחממות של מעלה צלזיוס אבל לא פחות מזה. על פי התיאוריה המקובלת היתה התחממות של רק רבע מעלה בעשרים השנים האחרונות, כך שהמערכת החדשה לא מראה שום התחממות. כדי לגלות התחממות כזאת קטנה צריך בערך חמישים אלף תחנות. אז מה עשה אותו תומאס קארל? הוא פרסם מאמר בשנת 2015 בו הוא "מתקן" את המדידות של המערכת החדשה כך שיתאימו למדידות לא מהימנות מספינות וככה הוא גילה שה"עצירה בהתחממות בעשרים השנים האחרונות" היא רק אשלייה. מאז הוכח שוב שהוא טועה קשות, אבל לא צריך להיות חכם גדול בשביל זה. אם יש שתי מערכות מדידה, אחת מדוייקת ואחת לא מהימנה, אז משתמשים במערכת המדוייקת. ואם זה לא מראה את מה שרוצים, אז אין מה לעשות.

כמה שנים אחר הדו"ח עברו כמה מבכירי המדענים על העקרון העשירי של חופש המידע. כאשר ביקש מדען אחר לקבל את הנתונים ושיטות החישוב שלהם, הם ענו שאינם רוצים לשתף כי הוא מנסה להוכיח שהם טועים. זה העיקרון הבסיסי של מדע: הנסיון להפריך תיאוריות הוא הדרך היחידה בה מדע מתקדם. מה שמחברי הדו"ח התכוונו לומר הוא שהם רוצים גישה חופשית למידע. הם לא תיארו לעצמם שמישהו שאינו מה"מאמינים" יקבל את אותו חופש המידע.

 

עורבנים, עקעקים וקִיק

הרשימה שבכותרת היא למעשה כל נציגי משפחת העורביים בארה"ב (Corvidae) שאינם מסוג עורב (Corvus), והם נושא הרשומה. על העורבים ודאי אכתוב בנפרד.  רשומה זאת הולכת להיות צבעונית במיוחד כי ככה הם העורבנים השונים בארה"ב.

העורביים הם ציפורי שיר הידועות ברמת האינטליגנציה הגבוהה שלהן. למעשה, התחלתי את הסדרה על עורבנים באמריקה עם תיאור של Scrub Jay. אלה מיני עורבנים שנעשים עליהם מחקרים רבים, והתגלו כחכמים במיוחד. תיארתי אז איך חלקם הקטן שיודע איך לגנוב אוכל לאחרים, גם יודע להזהר מגנבים. יש חמישה מינים בסוג זה של עורבנים ולאחרונה גיליתי שיש לי צילום של מין נוסף שקיים במרכז ארה"ב: Woodhouse’s Scrub Jay . הצצילום מטקסס, מלפני שנים רבות ובאיכות נמוכה. אז הנה דוגמה לשלושה מינים שונים שמאד דומים זה לזה:

אגב, למי שמעוניין במידע מדוייק על ההבדלים בין סוג, מין, משפחה וכיוצא בזה, מוזמן לעיין ברשומה על טקסונומיה שכתבה עננת.

מה בין עורבני אירופי לעורבני אמריקאי?

הנה שני צילומים של עורבני שחור־כיפה, שבאמריקה קוראים לו Eurasian Jay.

SONY DSC
Eurasian Jay
SONY DSC
עורבני שחור כיפה

העורבני שחור־הכיפה מוכר מאד בארץ, ועל שמו נקראים הרבה מינים אמריקאיים בשם Jay שבעברית בחרו שיהיה "עורבני". אבל, כרגיל בדברים כאלה, הוא אינו קרוב ביותר לעורבנים האמריקאיים. מי שהתחיל לתת שמות לבעלי חיים באמריקה עשה זאת לפי צורה חיצונית (מורפולוגיה) והיום מסווגים בעלי חיים וצמחים לפי גנטיקה. אז הציפור הקרובה ביותר לעורבני האירופי היא העקעק, ואחריהם באותה תת־משפחה (Corvinae) נמצאים העורבים. לעומתם, העורבנים האמריקאיים שייכים לתת־משפחה אחרת: Cyanocoracinae (על שם צבע התכלת).

Steller’s Jay and Blue Jay

הצילום בראש הרשומה הוא של עורבני על שם סטלר (או שטלר): Steller’s Jay. אותו צילום בדיוק (של אשתי היקרה) מופיע ברשומה על אותה ציפור שכתבה עננת אחרי טיול שערכו יחדיו. יש לה גם רשומה קודמת על מין זה, שמסבירה על מקור שמו, ושאר פרטים מעניינים. מומלץ מאד לקרוא. אני רק אוסיף מעט פרטים נוספים. יש שני מיני עורבנים הנפוצים מאד בקליפורניה. האחד הוא California Scrub Jay (שגם עליו כתבה עננת) ובית הגידול שלו איזורי שיחים הצמודים לעצי אלון. השני הוא Steller’s Jay והוא מעדיף יערות של מחטניים. לכן הוא נפוץ בעיקר לאורך ההרים של קליפורניה עד אלסקה, אבל גם ליד הבית אנו רואים אותו, אם מטיילים באיזור עם הרבה מחטניים, כמו יערות Redwood. יש לו צבע כחול שיכול להיות מבריק מאד או כהה, לפי התאורה, וציצית גדולה על הראש. הנה שני צילומים שלו, אחד מהם ראוי להכלל באחת התערוכות שלי, רק בגלל הצבע:

DSD_1062 Stellers Jay
Steller's Jay
IMG_1554 Stellers Jay
Steller's Jay

יש עוד עורבני מאותו סוג (Cyanocitta) והוא העורבני הנפוץ במזרח ארה"ב: Blue Jay. אגב, משמעות השם Cyanocitta הוא "עורבני כחול". גם זה עורבני יפה במיוחד עם ציצית, ויצא לי לצלם אותו בעיר אוסטין שבטקסס. שני מינים אלה הם העורבנים היחידים בארה"ב עם ציצית.

DSD_6636 Blue Jay
Blue Jay
DSD_6652 Blue Jay
Blue Jay

במרכז ארה"ב יש תחום קטן בו שני העורבנים חיים, ויש גם יצורי כלאיים ביניהם. מעולם לא צפיתי בכאלה, אבל התערובת שלהם יפה יותר מכל מין בנפרד.

Gray Jay and Green Jay

יש עוד כמה עורבנים באמריקה, בצבעים שונים. פגשתי וצילמתי שניים מהם: האפור והירוק. יש מספר עורבנים (וגם עורבים) שידוע שהם משתמשים בכלים. הם משתמשים באבנים כדי לשבור אגוזים, או במקלות כדי לשלוף חרקים מחורים בעץ. אחד מהחכמים הללו הוא עורבני יפה במיוחד: Green Jay. יחד עם שני מינים נוספים, Brown Jay שכולו חום וגם Mexican Jay שכולו כחול, הם מינים ממרכז אמריקה ומקסיקו שמגיעים צפונה עד טקסס ואריזונה בלבד. את העורבני הירוק פגשנו בפינה הדרומית של טקסס, קרוב למקום בו עבר הוריקן הארווי השבוע. (אגב, אם קראתם את הרשומה על העגורים הנדירים Whooping Crane, השמורה שלהם היא הנקודה בה הכה ההוריקן את חוף טקסס. למזלם, זו העונה בה העגורים נמצאים בצפון הרחוק).

DSD_5567 Green Jay
Green Jay
DSD_5322 Green Jay
Green Jay

העורבני האפור (Gray jay) הוא מסוג אחר שנמצא בעיקר בצפון ארה"ב. פעמיים ראינו אותו, רק בערב באתר קמפינג, והם באו לגנוב אוכל. בגלל השעה וחוסר ההכנה לצילום (התיישבנו לאכול!) הצילומים לא מוצלחים. בפעם הראשונה זה היה השמורת Grand Teton National Park שבמדינת וייאומינג (ציפור עם ראש בהיר) והשניה בשמורה Lassen Volcanic National Park שבצפון קליפורניה (ציפור עם ראש כהה, תת־מין מערבי). הציפור השניה היתה חוצפנית במיוחד: ירדה אל שולחן האוכל כאשר הבנות היו ישובות שם, נעמדה על קערת הסלט וגנבה חסה. אבל מיד ברחה ולא נעמדה לצילום יפה – כפויית תודה שכמותה.

IMG_3988 Gray Jay
Gray Jay – rocky mountains subspecies
SONY DSC
Gray Jay – pacific subspecies

עקעקים

העקעק הזנבתן (Eurasian Magpie) הוא כנראה המין המקורי ממנו התפתחו שאר העקעקים. זאת ציפור נפוצה ביותר באירופה ואסיה, גדולה למדי וחכמה במיוחד. כמו שאר מיני משפחת העורביים יש לה מוח גדול מאד יחסית לגודל הגוף (בדומה ליחס שיש לפרימאטיים ובני אדם). פרט לפרימאטיים עילאיים (דוגמת השימפנזה והאדם) זה בעל החיים היחיד שהוכח שהוא מסוגל לזהות את עצמו במראה. יש להם גם מבנים חברתיים מורכבים וגם מנהגי אבלים – הם מניחים זרי ענפים ליד ציפור מתה. עננת כתבה רשומה יפה על העקעק הזנבתן.

יש מין עקעק אמריקאי שנראה זהה לחלוטין לעקעק הזנבתן. ראיתי את העקעקים באירופה וצילמתי את האמריקאי, ואיני רואה כל הבדל ביניהם. יש ויכוח אם הם אותו מין, או שנפרדו מספיק. משערים שההפרדה בין האוכלוסיות היתה לפני יותר ממיליון שנים…

IMG_3617 Black billed Magpie
Black-billed Magpie
DSF_3761 Black billed Magpie
Black-billed Magpie

יש עוד אוכלוסיה נפרדת של עקעק שחור מקור, זהה במראה ובהתנהגות לעקעק הזנבתן – זו אוכלוסיה שנמצאת בקוריאה. משום מה מחשיבים אותם כתת מין של העקעק הזנבתן. ורק עוד מין אחד קיים בעולם, והוא אנדמי לקליפורניה: עקעק צהוב מקור: Yellow-billed Magpie. הוא נראה קצת שונה מהעקעקים האחרים, כמעט אין חפיפה בין האוכלוסיות, והוא קצת קטן יותר. בנוסף לזה הוא התאקלם טוב בעמק המרכזי של קליפורניה, שיש בו אקלים חם במיוחד אותו לא סובלים העקעקים האחרים.

IMG_4437 Yellow billed Magpie
Yellow-billed Magpie
SONY DSC
Yellow-billed Magpie

המוזר הוא שמבחינה גנטית העקעק שחור המקור האמריקאי קרוב יותר לעקעק הקליפורני מאשר לעקעק האירופי, למרות שמבחינת מראה הוא זהה לאירופי. ולכן יש ויכוח אם להפריד אותם לשלושה או ארבעה מינים (גם לקוריאני מגיע מין נפרד) או להחשיב את כולם כאותו מין.

ויש גם את העקעק הכחול במערב אירופה. הוא סווג בטעות כעקעק, אבל בבדיקות גנטיות רואים שאינו קרוב להם, ויש אפילו אפשרות שאינו שייך למשפחת העורביים.

Nutcracker

Clark’s Nutcracker הוא מין מהסוג Nutifraga (שפירושו "מפצח אגוזים") ואיזור הגידול שלו הוא מערב צפון אמריקה לאורך רכסי ההרים של הסיירה נבדה, ורכסים מקבילים ממקסיקו עד קנדה ואלסקה. הם חיים רק ביערות אורנים בגבהים של מעל אלף מטר מעל פני הים. מזונם בעיקר צנוברים של אורנים. סוג זה ציפור נראה דומה לעורבני, אבל קרוב במיוחד דווקא לעורבים. בעברית הם נקראים קִיק. באירופה יש מין אחר שנקרא קיק האגוזים, ובהרי ההימלייה יש עוד מין (או תת מין) שהוא קיק האגוזים הגדול. וזה כל מה שיש.

DSC_7343 Clarks Nutcracker
Clark's Nutcracker
DSC_7357 Clarks Nutcracker
Clark's Nutcracker

אנו פוגשים אותם כמעט בכל טיול בהרים בקבוצות משפחתיות.

סיום

מקווה שנהניתם מהצבע והגיוון. ארבעה מהצילומים שהופיעו פה נועדו קודם לאחת ה"תערוכות" שתכננתי לעתיד. הצילומים היו מועמדים רק בגלל הצבעים העזים – זה הביא לי את רעיון שהגיע הזמן להשלים את הכתוב על עורבנים. אבל הם מעניינים לא פחות בגלל ההתנהגות. אם תשמעו פעם חתול מיילל על עץ – זה יכול להיות עורבני שחור־כיפה (אשתי היתה עדת ראייה לכך). בפעם בה אכתוב על עורבים אספר על דברים מדהימים עוד יותר.