המשך ל"צבא העם"

ברשומה הקודמת על "צבא העם" העליתי רעיון פשוט: לחוקק חוק שפוטר חרדים משירות צבאי. קיבלתי בינתיים שתי תגובות מחברי מוטי ועננת, וכולן בנושא הרגשת הקיפוח, שהיא כמובן תוצאה ישירה של רעיון כזה. אז ההמשך כאן הוא סיכום של מה שהייתי מגיב על "הרגשת הקיפוח". ולמי שפוליטיקה לא מעניינת אותו, בסוף יש ציפורים.

מינים רבים של קיפוח

קיפוח ראשון: ברשומה הקודמת כבר ציינתי שהשירות הצבאי היה טראומטי בשבילי. לא הרגשתי קיפוח על כך שאני משרת בניגוד לרצוני, ולעומתי חרדים לא משרתים, גם לא על כך שנשים שירתו פחות, ודתיות לא שירתו בכלל (אלא אם רצו). הייתי במצוקה, ולא ממש עניין אותי מה האחרים עושים. השאלה של "מי משרת ומי לא" אינה רלוונטית לגבי יותר, כי אנו יושבים באמריקה, והבנות שלנו תהינה פטורות משירות. אני כמובן מבין לחלוטין את ההרגשה של מוטי ועננת בסגנון "למה הבן שלי צריך להתגייס והם מתבטלים בישיבה?" כל מה שיש לי לומר על כך הוא שפטור משירות לחרדים לא ישנה את המצב העובדתי, רק את ההרגשה. מתוך הבנה שכנראה גיוס מלא של חרדים לא יקרה לעולם, עננת מציעה שלפחות יתרמו שירות לאומי. (אגב, לא מקובל עלי המושג "תרומה" בהקשר הזה: "תרומה" זה משהו שנעשה מרצון.) שירות לאומי לא יפטור אותנו מתחושת הקיפוח אבל אולי ימתן אותה מעט.

קיפוח שני: אחרי שהשתחררתי מעול השירות, הלכתי ישר לאוניברסיטה, אבל לא למחלקה שרציתי, כי אני שייך לגיוס פברואר, וזו היתה אמצע שנת הלימודים. אז השירות גם שיבש לי את הלימודים, אבל בסוף זה הסתדר ולמדתי מתימטיקה ומדעי המחשב כפי שרציתי. בתקופה ההיא (שנות השמונים) היו במחלקה פחות נשים מגברים, מעט דתיים ולא ראיתי חרדים כלל. גם לא חשבתי עליהם. אחרי שנה אחת התחילו המילואים. הנסיון לבקש שירות בגדוד שריון שמגוייס בעיקר בקיץ לא התקבל על ידי הצבא כי לא היה עם מי לדבר. בכל סמסטר ב' הייתי מקבל צו לשלושים וחמישה ימי אינתיפדה, ואחרי ערעור מקבל קיצור לעשרים ואחד יום (זה החוק עבור סטודנט), שדפקו את סיום סמסטר ב' וכל הבחינות של מועד א'. כך היה בכל שנה. היחס במילואים לא היה טוב במיוחד כי אני הגעתי לשירות מקוצר בעוד האחרים חייבים בכל התקופה. כמובן שבכל מקרה גייסו הרבה יותר מכפי שצריך, כי יש חיילים שלא טורחים להגיע למרות שחייבים. זה הקיפוח השני: הסתכלתי סביבי וראיתי שיש מעט מאד סטודנטים שנעדרים בגלל מילואים. לחלק יש סידורים שונים, חלקם פשוט לא הולך, והשאר נשים. זו היתה הרגשת הקיפוח הקשה ביותר שלי בארץ – המילואים תוך כדי לימודים והעובדה שאני גבר אשכנזי, אז לא הייתי מתאים לאף מלגת לימודים למרות שהייתי יחסית דל אמצעים. בכלל לא חשבתי על חרדים בנושא, כי לא היו סביבי. אני מניח שאם הייתי חושב על זה יותר, הייתי מבין שאם יש יותר משרתי מילואים, היה פחות נטל עלי…

קיפוח שלישי: אני שילמתי מעט מאד מיסים בארץ. תחילה, היתה לי עבודה מועטה בשכר נמוך, אז לא היה הרבה מה לשלם. אחר כך, קיבלתי מלגת לימודים לתואר שני (זה מקובל במדעי המחשב, ואין צורך להיות שייך לאף מגזר עדיפויִי). איני יודע לגבי המצב היום, אבל בתקופה ההיא, מלגות היו פטורות ממס הכנסה. כיוון שכך, אחת בתחושות הקיפוח הגדולות בארץ פסחה עלי: התחושה שהמיסים האדירים שגובים בארץ הולכים למימון תלמידי ישיבה, בלי קשר ליכולתם האינטלקטואלית, וכל זאת כדי שיתחמקו משירות.

אני מניח שיש הרבה יותר מיני קיפוח בכל הנושא הצבאי (יחס שונה לנשים וגברים, לדוגמה). אני אסתפק פה בשלושה האלה.

מה יעשה פטור לחרדים?

הקיפוח הראשון יגבר קצת. מעשית לא יהיה הבדל גדול, אבל ההרגשה של "למה הבן שלי צריך להתגייס, והם פטורים" תגבר. גם הקיפוח השני יגבר קצת – מי שפטור, אינו משרת במילואים. אבל הקיפוח השני לא היה ממש בקשר לחרדים (לפחות לא בשבילי). יש חוסר איזון משווע בנטל על המעט שמשרתים במילואים לעומת הרוב.

ומה בקשר לקיפוח השלישי? אם חרדים פטורים משירות, אין להם הכרח לשבת בישיבה כדי להתחמק מהצבא. הם יכולים לצאת לעבוד ללא חשש, או לעסוק בכל דבר אחר. מי שטובים בלימוד תורה יכולים ללמוד תורה. אני מניח שרבים מהשאר יעדיפו תעסוקה אחרת. אני כמובן מנחש, אין לי את הכלים לדעת את זה בוודאות. אם הניחוש שלי נכון, יהיו פחות בחורי ישיבה, פחות כספים מתגלגלים אל הישיבות, ופחות עוני במגזר החרדי. מבחינה כלכלית, זה אומר צמיחה ופיתוח של המדינה. כמובן שזה לא הוגן, אבל בסך הכל יתכן שיהיה טוב יותר כמעט לכולם בהשוואה למצב הנוכחי. ואולי לא: קשה לדעת. מותר לחלום.

פתרון יותר שוויוני

ניתן לשער מה יקרה עם פתרון יותר שוויוני: פטור מלא ושוויון לכולם. זה אומר שכל בן ובת, דתיים או חילונים או כל דבר אחר, יוכלו להחליט אם ברצונם לתרום לצבא (והפעם "לתרום" זה המושג הנכון). היה לפני שנים רבות סקר של תלמידים העומדים לסיים תיכון, בו נשאלו אם היו רוצים להתנדב לצבא אם לא היו חייבים. 47% ענו בחיוב. אם ניתן שוויון מלא לבנות, ואולי משכורת מלאה למי שמשרת, אולי אפשר להקים צבא מקצועי, ללא כפייה. ונשאלת השאלה, האם יהיו מספיק מתנדבים, אפילו בשכר מלא, להגן על המדינה. אחזור פה על דעתו של הסופר רוברט היינליין: "מדינה שאין מספיק מתנדבים להגן עליה, אולי אין לה זכות קיום".

נחליאלים

למי שאינו אוהב פוליטיקה, וגם למי שאוהב ציפורים, הנה כמה נחליאלים.

נחליאלי לבן

נחליאלי לבן הוא מצוי ביותר בכל הארץ, ואין ממש צורך להציגו. באנגלית הוא נקרא White Wagtail בגלל האופן הבולט והאופייני בו הוא מנדנד את זנבו (wags its tail). גם קוראים לו לפעמים Pied Wagtail, היינו "עקוד", בגלל דוגמת הצבע. הוא גם מופיע במגדיר האמריקאי, מזדמן נדיר ביותר למערב ארה"ב, בעיקר אלסקה, אבל מגיע עד קליפורניה. זו ציפור נודדת – בקיץ הם עפים לצפון הרחוק ומגיעים עד צפון מזרח סיביר. בחורף הם חוזרים אלינו, אבל לעיתים נדירות, יש ציפור שנודדת דרומה בכיוון ההפוך, לאורך החוף המערבי של אמריקה במקום החוף המזרחי של אסיה. כאמור, נדירים ביותר כאן, ולא יצא לי לראותם באמריקה.

נחליאלי לבן

חוץ מהנחליאלי הלבן, עוד שלושה מינים אחרים מופיעים בארץ, כולם עם צבע צהוב בולט. שניים מהם אפילו אמורים להיות נפוצים, אבל למרות זאת והעובדה שציפורים הם תחביב שלי, לא ראיתי את הצהובים בארץ. עד שהגעתי לביקור לפני כמה שנים ויצאנו עם חברים לטיול בנחל פרת. הפעם הראשונה בה ראיתי צהוב כזה היתה 1.1.2011, והנה הוא:

נחליאלי זנבתן

התרגשתי מאד, והצלחתי לצלמו, אבל קצת מטושטש. רק בבית, כאשר פתחתי את המגדיר, גיליתי שזה אמנם נחליאלי בצבע צהוב, אבל אינו המין "נחליאלי צהוב". זהו נחליאלי זנבתן. (באנגלית הוא Grey Wagtail משום מה). טוב, צריך נסיון כדי לזהות בשטח, ולי כאמור לא היה.

עברו שלוש שנים, שוב טיול חורף בארץ, הפעם במעגן מיכאל, והנה אחד שאינו זנבתן. שוב לא הספקתי לצלם טוב, אבל הפעם זהו בהחלט המין נחליאלי צהוב. (מסתבר שיש עוד אחד – נחליאלי לימוני – אבל הוא נדיר בארץ ואותו לא ראיתי).

נחליאלי צהוב

שבוע אחר כך, בנחל אשדוד ראיתי עוד "צהוב" שהסתבר שהוא נחליאלי זנבתן.

נחליאלי זנבתן